“אברם, אתה תישאר איתי גם אם לא יהיו לנו ילדים?” ככה שאלתי אותו די בהתחלה. כשרק נודע לי שאני עקרה.
“שרי, יסכה,” הוא פנה אליי בשני שמותיי כמו שנהג לעשות רק כשהיה מאוד מאוד רציני. “לעולם לא אעזוב אותך. תמיד אשמע בקולך ואעשה את רצונך. וחוץ מזה” הוא אמר ספק ברצינות ספק בצחוק: “מי צריך ילדים כשיש לנו את לוט?”
כן. יש לנו את לוט. כשאבא נפטר נשארנו שלושתנו. מילכה אני ולוט. מילכה התחתנה עם דוֹד נחור ואני עם דוֹד אברם. ונשאר לוט. אחי הקטן. לוט תמיד היה קשור אליי וכשאברם החליט לעזוב את חרן לא היתה ללוט בכלל שאלה הוא הצטרף אלינו. זו המשפחה שלנו אברם שרי ולוט.
ביחד הלכנו לכנען. יחד ירדנו למצרים ויחד עלינו והלכנו אל הנגב. עד למריבה. ללוט תמיד היה כיוון מעט שונה משל אברם. נכון שניהם העריכו את הרכוש שנצבר בעמל. אבל אברם ידע שלרכוש יש מטרה. אצל לוט תמיד היה נדמה לי שהרכוש הוא המטרה. אברם בחר למקנה שלו רועים יראי א-הים. לוט העדיף לבחור את הרועים שלא דרשו הרבה כסף.
וכשרבו הרועים ביניהם, כפי שהיה צפוי שיריבו, קרא אברם ללוט . סגר את הדלת ואמר לו: לוט, אתה יודע שאתה כמו בן בשבילנו אבל אולי הגיע הזמן לדרך עצמאית. הארץ גדולה. תבחר.
ולוט בחר. הוא בחר במקום הכלכלי ביותר, לא היה אכפת לו שהאנשים שם הם לא בדיוק הטיפוסים שאברם היה בוחר להסתובב לידם.
כשלוט הלך הזלתי דמעה אבל אברם אמר לי. אל תדאגי. ה’ הבטיח לנו את כל הארץ . גם ערי הכיכר, גם סדום. הכל יהיה שלנו. שלי, שלך ושל לוט שלנו.
אלא שאז פרצה המלחמה הגדולה.
וכשהגיע הפליט ואמר שלוט נשבהּ, צנח לי הלב.
אברם לא חשב פעמיים ויצא למלחמה.
כל יום שהוא היה שם התפללתי שיחזור בשלום ושיחזיר את לוט.
כשחזר שאלתי על לוט.
“ללוט שלום” הוא השיב. וסיפר על הפגישה עם מלך סדום ומלך שלם וכיצד סרב להצעתו של מלך סדום.
“בִּלְעָדַי”, אמרת ” רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. “היית צריך לבקש את לוט . חשבתי בליבי.
ואתה הבנת לליבי ואמרת “שרי. הייתי שם. ראיתי את סדום ואת דרכה. לוט בחר בדרך אחרת משלנו. הוא…” ואז הפסקת. ואני הבנתי מה התכוונת להגיד – הוא לא הבן שלי.
“הן לי לא נתת זרע”. ענית לא-הים. כשהציע לך להרבות את שכרך. ואני שמעתי משהו אחר. שמעתי שרק עכשיו אתה מבין שלוט הוא לא זרעך. שמעתי שאולי אתה מאשים אותי והבנתי שלוט לא יחזור.
והייתי הרוסה.
ככה הם קוראים כאן לאנשים שאין להם ילדים. “ההרוסים”
אבל אני לא אחת שרק בוכה. אני פרקטית. “בא נא אל שפחתי” אמרתי לו. “אולי איבנה ממנה.”
בשבילך עשיתי את זה. כדי לפייס אותך. על העדר הזרע. על בגידתו של לוט.
ועכשיו? חמסי עליך. ולאן אוליך את כל הכאב הזה? ישפוט ה’ ביני ובינך.
