אל שני מועדי ההודיה שניתקנו במהלך הדורות- פורים וחנוכה, נוסף בדורנו יום העצמאות. על הרצף שמתחיל ביציאת מצרים ומסתיים במתן תורה נמצא היום המציין את חירותנו הלאומית כלאום ריבוני בארצו. יום העצמאות- אירוע המהווה חוליית קישור בין שני קצותיו של הרצף.
מבחינת פשט הדברים, היוותה המדינה מקלט והצלה ודאיים, בגוף וברוח, אך האם אופייה של המדינה, ודרך הקמתה הם צפרדע שעלינו כציבור מאמין, יש לבלוע בחוסר נחת? ובמילים אחרות- האם הייתי מקימה את המדינה באופן שונה?
כדי לענות על כך, נחזור בקצרה לשושלת המשיח, לבית דוד. מכל כיוון שנסתכל עליו, לא היה דוד נבחר למלך ע”י מישהו מאתנו. בין אבותיו נמנים לא מעט מקרים שמקובל להסתיר ועיקרם ייחוס “פגום” עד כדי איסור ביאה בקהל ישראל. ראשיתה של השושלת מתחיל בסדום, לאחר חורבנה של העיר, בנות לוט יולדות מאביהן את עמון ומואב. ואומר המדרש: שתי מציאות- רות המואביה [זקנתו של דוד] ונעמה העמונית [אשת שלמה ואם רחבעם] , מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו? בסדום. ובמקום נוסף: “ונחיה מאבינו בן ” אין כתיב כאן אלא- “ונחיה מאבינו זרע” אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה? זה מלך המשיח. כלומר- לשם הולדת המשיח, יש צורך בזרע ‘ממקום אחר’. כזכור, אותן בנות מואב הן שהיזנו והחטיאו את ישראל במדבר בעצתו של בלעם.
גם מן הצד השני של השושלת, אנו פוגשים ביהודה, ששני בניו מתים בחטאם, וכלתו תמר מאלצת אותו לייבם אותה, ולהוליד את פרץ- מאבותיו של ישי אבי דוד. ושוב, אומר לנו המדרש- כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. בניגוד ליהודה (ולכל יתר הגברים שבשושלת) יודעת תמר, שיש לה תפקיד היסטורי, ושהיא מיועדת ללדת בן שממנו תצמח המלכות: אמר רבי חוניא- נצנצה בה רוח הקודש חותמך, זו מלכות, … ופתילך, זו סנהדרין… ומטך, זה מלך המשיח.
ומסביר הרמב”ן את השם פרץ בשתי דרכים- וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו, מן פרוץ גדרו (ישעיה ה ה), למה פרצת גדריה (תהלים פ יג)… אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר, ופרצת ימה וקדמה (לעיל כח יד), ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל מג). … כלומר- פרץ מסמל פריצת גדר, פריצות ועזות אך גם ברכה והתפשטות, ואמרו חז”ל במס’ יבמות- “מלך פורץ לו גדר”.
בהמשך מצטרפת לשושלת רות המואביה- בתו של מלך מואב, שנישאה לבועז, והמדרש משווה ביניהן: שתי נשים מסרו עצמם על שבט יהודה תמר ורות, תמר היתה צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה, רות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה בוכה. כשזקני העיר מברכים את בועז, ברור גם להם שישנו קשר הדוק לתמר וליהודה: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
צמיחה מתוך הטומאה
כאשר בא נתן הנביא אל דוד, לאחר לקיחת בת שבע, אומר דוד מזמור תשובה מרגש, ובו הוא אומר: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי, ובמזמור נוסף: כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי, מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי,כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. ומבאר הרמב”ן כי מוזר הוא ממזר. כי בעיני אחיו היה דוד פסול ופגום. מדרשים מאוחרים מסבירים כי ישי פירש מאשתו ונתאווה לשפחתו. השפחה התחלפה עם אשתו בלא ידיעתו, וזו נתעברה מדוד. בקשו בניה להרוג אותה ואת בנה דוד, אך אמר להם ישי: הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן. זה גם מסביר מדוע כל המשפחה מכונסת יחד לסעודה החגיגית עם שמואל הנביא, ורק הקטן, איננו.
ובהמשך- באופן בלתי צפוי בעליל, הבן שמיועד להמשיך את מלכות דוד יוולד דווקא מבת-שבע. לאחר לקיחתה מאוריה, לאחר מותו של התינוק, מבטיח הקב”ה לדוד: הנה בן נולד לך ושלמה יהיה שמו, ויותר מכך- ויקרא שמו ידידיה. אותו הנביא המאשים את דוד בגזל כבשת הרש, הוא שנאבק ביחד עם בת שבע למימוש מלכותו של שלמה. אומרת הגמ’ במס’ יומא: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול – מפני שלא היה בו שום דופי. מימרה זו הופכת את כל המקרים שהבאנו, לצורך או לתנאי לשם כינון מלכות.
כתב השל”ה הקדוש, כי גם לעתיד לבוא, כך בדיוק תתחיל מלכותו של מלך המשיח. “והוא סוד אשר מציאות מלכות בית דוד ומשיח היו לכאורה שלא בדרך קדושה חס ושלום, כי יהודה בא אל תמר ויחשבה לזונה, וכן רות באה אל בועז ותגל מרגלותיו כו’. אבל מה’ היתה זאת, היתה יציאת דוד ומשיח דרך עקלתון, כי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצוניים יהיו פנימיים, כי יסיר מהם הקב”ה הרע וישארו קדושים מצד שרשם”. את אותו האותו העניין אמר גם המהר”ל: ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית, שכאשר הש”י רוצה להוציא הוויה חדשה אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה… כי לא היה ראוי שיבוא עניין חדש והוויה חדשה לעולם כי אם ע”י העובדי גילולים, וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שיהיה ממנו הוויה חדשה… שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב… ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח…
מהו אותו הטעם שמחייב נטיעה של מלכות דווקא מהמקום הרחוק ביותר מקדושת ישראל ומטהרתו? על פי המהר”ל עזות היא תכונה זרה לישראל, המכונים- ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. אך דווקא תכונה זו נדרשת לשם כינונה של מלכות, וכמאמרם של חז”ל שהזכרנו- מלך פורץ לו גדר. בהקמת ממלכה ריבונית אנו נזקקים לעזות פנים, עזות דקדושה, ותכונה זו “משביחה את ה D.N.A. הרוחני” שלנו דווקא מתוך אותם המקומות הפסולים של עריות. הכיוון שהציע השל”ה שונה במקצת, לדבריו, רק משיח שצומח מתוך הטומאה יוכל להתמודד עמה ולנצחה. בכוחו של המשיח הזה יהיה להפוך את הלבן לאדום וואת הנחש- לחשן, הטומאה תהיה לקדושה.
כשהקב”ה לא עובד אצלנו
אם כך, כיצד מתקשרים ימות המשיח עם מדינת-ישראל? כתב הרב טייכטל הי”ד בספרו “אם הבנים שמחה”, שכל זה הוא מהלך אחד, אשר מכוון מלכתחילה ע”י הקב”ה, לטובתנו: “וידעתי בני, ידעתי, כי תוקשה לך קושיא גדולה על דברינו. אם כן הוא, שהבניין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרב לבוא, ואתחלתא דגאולה, איך ייתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבוננו מחללי שבתות ועוברי עבירה ר”ל, וכמעט אשר כגויי הארץ המה בעוונותינו הרבים?, ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם?… שבעת שהי”ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ, אז הי”ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים, ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. …למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח”ו יהיה צד ממזרות?… כל השתלשלות של משיח, שהיתה על דרך מכוערת ופריצות. … ועשה הקב”ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך. … דאי אפשר לדבר גדול בקדושה להשתלשל אלא ע”י עבירה. … והנה, אם ההתחלה של הבניין היתה נעשית תיכף מאנשים חרדים ויראי ה’, והיה נגלה לעיני כל כי יבנה שם עיר ה’… הכי היה אפשר להתגנב ממידת הדין ומצד הסט”א… ותיכף היתה עולה מידת הדין לקטרג, והיתה מעכבת על ידיהם…
אמנם- “הנסתרות לה’ א-לוקנו”, ואנו לא מבינים את מהלכי הנהגתו את העולם, אך למי שסבור שהקב”ה קצת התבלבל, או שאולי הוא עובד אצלנו, וההתנהלות שלו אינה בדיוק מתאימה לנו, באים חכמנו ואומרים- ככה זה עובד, והרגש הטבעי ביותר, צריך להורות לנו לומר הלל ותודה. על זמננו אנו אמר הגר”א ב”קול התור”: … “ומה חזק הוא כח הסט”א שעלה בידו להסתיר מעיני האבות הקדושים את סכנת -הקליפות: מעיני אברהם אבינו, את קליפת ישמעאל, מעיני יצחק אבינו את קליפת עשיו, ומעיני יעקב אבינו את קליפת התרפים, ובעקבות משיחא גובר הסט”א ביותר להכות גם תופשי תורה בסנוורים”. בואו לא נהיה עיוורים, בעוז ובענווה נגיד- תודה.
עידית ברטוב היא מוסמכת לרבנות ותלמידת דיינות, המלמדת וכותבת במסגרות שונות. אם לשישה, כבאית מתנדבת ופעילה למען המקדש
