כפי שהסברנו בטור הקודם, הילד בודק במוחו כל מבוגר – האם הוא “בצד שלי”, כלומר מקושר אליי ואוהב אותי, או שהוא “זר”. אם המבוגר מסומן כ”מקושר”, בצד “הנכון”, הרי שהילד יוכל לסמוך עליו, להתאהב בו, ולקבל ממנו הוראות. לעומת זאת, אם הילד מזהה את המבוגר כ”זר” – הוא ייבהל ממנו או יהיה נוגדני כלפיו. אחד המדדים בהם הילד בוחן במוחו את השאלה וממיין את האנשים סביבו, הוא “מה ההורים שלי חושבים על המבוגר הזה”. כאשר ההורים מפגינים אמון והערכה כלפי המבוגר המטפל, גם הילד ירגיש נוח לסמוך עליו. הרי ההיקשרות היא כמו מגנט – צד אחד מושך בחוזקה, ויוצר קשרים עמוקים ומשמעותיים, אבל הצד השני דוחה בחוזקה. כדי לאפשר לילד להיקשר כראוי אל המבוגרים המטפלים בו – מטפלת, גננת, סייעת, רב, מורה – המוח שלו צריך לקבל מסר ברור שאנחנו והדמות המטפלת “באותו צד של המגנט” ואנחנו סומכים עליה.
יש להורה תפקיד חשוב ביצירת הקשר – “לשדך בין הילד לבין המבוגר שלו”. מצד אחד, לתת לדמות החינוכית מידע שיעזור לה להבין את הילד ולטפל בו באופן מיטבי, ובו זמנית לעודד את הילד לראות במבוגר כתובת לפנות אליו ולהיעזר בו.
כדי להקל על הכניסה של הילד למסגרת, חשוב להיות עם ציפיות מציאותיות מהצוות החינוכי. לא להעמיס מידע ודרישות על המטפלות, כי זה יוצר אצלן מתח מעיק ומכביד. מאד קשה לטפל בטבעיות בילד שתלויה לו מעל הראש רשימת איסורים ודרישות. כאשר ההורה מתלבט אם לפנות למבוגר המטפל, כדאי לבדוק בראש את הבקשה לפי המיון הבא (מבוסס על ספרו המצוין של ד”ר רוס גרין “ילד פיצוץ”):
סל א – קיומי, פיקוח נפש, לא ניתן לוויתור – כגון אלרגיית מזון מסוכנת.
סל ב – חשוב, ויש צורך למצוא פתרון שמותאם לשני הצדדים.
סל ג – זוטות. חבל בכלל להעיר על הנושא כי זה באמת לא עקרוני או חשוב.
ייתכן שההורה יצטרך להחליט על סדרי העדיפויות שלו – מה עדיף? ילד נקי ולחוץ או נינוח ולא הכי נקי? בקריירה שלי פגשתי הורים שלא הרשו להוציא את הילד שלהם לחצר כדי שחלילה לא ייכנס לו חול לסנדלים, והילד היה חייב לשהות בתוך הגן עם הסייעת. לפעמים הפתרון ידרוש משני הצדדים קצת גמישות וחשיבה, אבל שווה כדי למצוא פתרונות שמיטיבים עם הילד.
נקודה נוספת כדי לאפשר בניית קשר טוב עם הצוות החינוכי – לשלוח ילד נקי, שבדקו לו כינים וגזזו לו ציפורניים; עם בגדים נוחים לתפעול, בפרט בגיל הצעיר; תסרוקת מסודרת שלא מציקה ודורשת התעסקות כל היום; אוכל שטעים לילד הספציפי הזה (כבר פגשתי הורים שהתעקשו ש”ילדים אוהבים בננה. בפקודה”. מבלי להתייחס לרצון הילד); ותיק שבו לילד קל להתמצא והוא יודע איפה נמצא כל דבר. חשוב גם להקל על הילד ועל המבוגרים סביבו עם ציוד מתאים, ובזמן. הילד צריך שיהיו לו מחברות ועפרונות, או להבדיל טיטולים, בכמות מתאימה ובזמן, כדי לאפשר לו ולצוות לתפקד כראוי. ההתארגנות שלנו כהורים מראה על כבוד כלפי הצוות והתייחסות לבקשותיהם ולצורכי הילד המשותף לכם ולצוות. בכוחם של ההורים להקל ולאפשר יצירת קשר טוב בין הילד שהם שולחים למסגרת ובין המבוגרים המטפלים בו, לטובת כל הצדדים. כשכולנו באותו צד של המגנט, ההיקשרות פורחת.
לסיום, התפקיד החשוב ביותר של ההורה הוא אחרי היום במסגרת, “לקרוא את הילד“, להיות קשוב לאיתותי מצוקה אם יש, לעודד שיחה ולא לדכא את דבריו או לסתור את טענותיו. עוד על “קרא את הילד” – בטור הבא.
שרה נבנצאל היא מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת
1 Comment
Pingback: יותר טוב מסופר-נני | משלך