השואה לא היתה בשחור לבן

צפירה. אני רוחצת כלים ומשהו מחליק לי מהיד, צלחת וספל נשברים, רק טיפה בקצה. מהסט החדש, אני מצטערת לשניה, אבל התינוקת שלי שיושבת מאחורי בכיסא האוכל שלה, מקשקשת, זורקת בהנאה חתיכות תפוח לכל עבר, לא נותנת לי לשקוע במחשבות. מהבוקר, יותר נכון מהלילה, מחלומות שחור לבן מלאים פרצופים מיוסרים וקולות מלחמה, אני מנשקת אותה כל כמה רגעים, מדגדגת אותה ואומרת לה – את נס. נס של חיים. והיא – מתגלגלת מצחוק, בריא ושמח.

לטורים נוספים של אימי גבאי:
אמא עם קעקוע דרקון
מושלמת או מפלצת
האנטישמיות שבקרבנו

תמיד הרגשתי קצת כמו דור שני ולא שלישי לשואה. בתור ילדה, סבא וסבתא היו עבורי עולם. מלא חום אהבה, הפתעות וממתקים, אוכל ביתי וסיפורים. הרבה סיפורים. ביום השואה, ובסתם ימים חורפיים משהו, אני מיד יכולה להריח ולחוש את השמיכה הגדולה של סבתא שלי מפוך אווזים אמיתי. היינו נכנסות למיטה, וכל שהייתי צריכה לעשות זה לבקש ממנה “סבתא, ספרי לי על הכפר”, והיא הייתה מתחילה לספר. לא יכולתי לומר ‘על המלחמה’, או על ‘שם’. אז הייתי מבקשת על ‘הכפר’, ימי ילדותה המתוקים, ומשם הייתה חוזרת אל הסיפורים ההם, על הימים שקשה אפילו לדמיין. לא היה לי אכפת לשמוע שוב ושוב את אותם הסיפורים. הייתי צמאה להם, וככל שגדלתי, אולי כי כבר התחלתי להבין אותם יותר, הם הלכו והתמעטו.

סבא סרב להתחבא

סבא לעומתה לא דיבר על המלחמה, אבל המלחמה דיברה ממנו, מהמבט הכחול העמוק, תמיד עטוף בבת שחוק קלה שמאחוריה עצב עמוק.  אני זוכרת במרפסת עשרות שקיות ניילון, כי אולי יהיה בהן צורך, אז סבא לא מרשה לזרוק. רק לקראת מותו, אמר פעם לאבא שלי – אתה יודע למה אני לא אוכל צ’יפס? אני לא מסוגל לגעת בזה. חתיכות תפוחי האדמה הקטנות, הארוכות האלה, מזכירות לי את החתיכות שהיו זורקים לפח, או לחזירים, ואנחנו היינו מוצאים אותן ואוכלים.

הוא היה עומד בחלון, וכשהיה רואה אותי במורד הרחוב היה אומר לסבתא: “תמהרי! הילדה הגיעה, תחממי לה את האוכל!” פעם התגוררנו פרק זמן אצל סבא וסבתא. אני זוכרת ערב אחד שהייתי אצל חברים, שני בלוקים מהבית של סבא וסבתא, פתאום הטלפון צלצל, וסבא היה על הקו… “ממי-שיינא’ (ככה הוא וסבתא קראו לי) ‘בדיוק סיימתי אמבטיה, אולי תבואי להתקלח? המים עוד חמים, חבל עליהם…” אני זוכרת שזו הפעם הראשונה שקצת התביישתי, וכעסתי עליו. היום, אני כל כך מצטערת שלא רצתי אליו באותו רגע וחיבקתי אותו. סבא אהוב שלי. הם גדלו באותו הכפר, וסבתא מספרת שמגיל 12 או 13 היא ידעה שהם יתחתנו. הם היו קרובים רחוקים, והמשפחה שלה הייתה הרבה יותר אדוקה משלו, אביה היה הרב של הסביבה והייתה להם גם חנות קטנה ממנה התפרנסו.לאמא שלה היו כמה פאות, ליום חול, לשבת ולחגים. את המטפלת הנוכריה היא לימדה איך לברך עם הילדים הקטנים וליטול ידיים. היא מספרת על הסבא שלה, עם הזקן הלבן הארוך ועיניים שצופות למרחוק. מכל האזור היו מגיעים אליו לבקש ברכה ועצה. היא מספרת על היום שישבה בחיקו מלטפת את הזקן המרשים והוא אומר לה: “עוד יבואו ימים קשים ועצובים ליהודים, אבל תזכרי שאני תמיד איתך”. הוא מבטיח. היא זוכרת את השתיקה של אבא כשהיא שואלת למה סבא אומר דברים מפחידים כאלה. לפני שהגיעו הגרמנים, ביקשו הגויים להחביא אותם, אבל סבא סירב ואמר שיד טמא לא תיגע בו, והוא אכן צדק. שבוע בדיוק לפני שהמרצחים פלשו לאיזורם, הוא הסתלק בשנתו.

סבתא בתמורה לקילו סוכר

אבא של סבתא שלי סירב אף הוא להצעה הנדיבה של הכפריים להחביא אותם – יהודי אני, אמר להם, ולאן שילך עמי אלך אני. סבתא זוכרת את המעבר מהבית הכפרי רחב הידיים, לדירה קטנה וצפופה בעיר הגדולה. את הסלקציה בה שמעה את הקול של סבא שלה, אומר לה: “תושיטי את הידיים קדימה ותגידי שאת יודעת לתפור!”. כך עשו גם אחיותיה, ונערה נוספת מהכפר שלהן. אם אינני טועה הן היו שש כולן ביחד, והיחידות שניצלו מאותה סלקציה של עשרות נשים ובנות. הן עברו את המלחמה יחד, שומרות זו על זו. סבתא מספרת לי על פעמים נוספות שבהן התגלה אליה סבא, ופשוט הציל את חייה, את זה היא סיפרה לי רק לפני כשלוש שנים, ואמרה “לא העזתי לדבר על זה אף פעם, אפילו לאחיות שלי לא סיפרתי. בזמן המלחמה פחדתי שיחשבו שנטרפה עלי דעתי, ואחריה לא היה טעם, הפנים היו קדימה ולא רצינו לדבר יותר מדי. אבל אם לא סבא שלי, אני לא יודעת איפה היינו.” יש עוד כל כך הרבה מה לספר. איך סבא ברח מאושוויץ והצטרף לפרטיזנים, הוא גילה איפה סבתא, שהועסקה באותו זמן בבית חרושת לנשק. בזכות מראהו הארי-גבוה וחסון, בעל שיער בהיר ועיניים כחולות, הצליח להתחזות לקצין נאצי, ופשוט “קנה” אותה מהממונה עליה, תמורת קילו סוכר. תמיד כשנזכרים במלחמה הנוראית הזו, בשואה, זה בשחור לבן, אבל האמת היא שהכל היה מלא צבע. היו שם חיים. הייתה כפריה שמילאה את ידיה של סבתי וחברה שלה בכל טוב, סירים מלאים אוכל ושילחה אותן מהר מביתה, כי בנה הנאצי צריך להגיע כל רגע ועלול להרוג אותן, ואותה ביחד. האוכל אגב היה יכול להספיק לכמה ימים, אבל הן חילקו אותו לכל מי שרק יכלו כבר באותו הלילה. היה ערב שהלכו לחפש אוכל, והחליקו על הקרח, זו נופלת וזו קמה, זו קמה וזו נופלת, הן התגלגלו מצחוק שעה ארוכה. שנים אחרי ששמעתי ממנה את הסיפור לראשונה שאלתי מה עלה בגורל אותה חברה והיא סיפרה שבאותו הלילה ירו בה. סבתא הצליחה להסתתר. והיו גם רגעים קטנים של אושר – במפעל הנשק היו מרתיחים בדוודים ענקיים חלקי מתכת, וסבתא ניצלה את הדוודים לכבס את הבגדים שלה ושל אחיותיה. עבורן היה זה פינוק אמיתי.

האורחים מגרמניה

היום, יש קולות שמדברים על סליחה, על דף חדש, על כך שהדור הזה לא אחראי לדור ההוא. אבל אני תוהה איך אפשר לבנות (ולמה בכלל) את הגשר הזה בין שני עמים. האחד רוצה להנחיל לבניו כי זה לא היה כל כך מזמן, ממש מרחק נגיעה מאיתנו, והשני, אני מניחה, מנסה להנחיל לבניו כי זה היה כל כך רחוק. אבא שלי שיחי’ בשנים האחרונות עמד בסיטואציה שבה בת זוגו היא חלק ממשלחת של בני נוער לגרמניה. היא הייתה ראש המשלחת, וכמו בשנה שקדמה לה, הם אירחו בביתם את המורים הגרמנים כשהגיעו לארץ. אבא שלי סיפר שהשתדל לא להיות בבית, וכמעט לא יצר איתם מגע. ביום האחרון נודע להם (ולא ממנו) שהוא בן לניצולי שואה. הוא סיפר שהם לא האמינו, הם שאלו אותו איך הצליח להכניס אותם לביתו, והיו מאוד נבוכים. כמעט מתנצלים. ואם הם חשים מבוכה ואשמה, גם אם הם לא קוראים לילד בשמו, אנחנו צריכים להיות אלו שיעמידו את הדברים על דיוקם. לא לשנוא ולשאוף לנקמה, כי א-ל נקמות השם, והוא יפרע מכל אויבינו, אבל בהחלט להעביר מסר ברור – מה שקרה הוא נורא, וזה מעבר לסליחה והבנה, לא בדור הזה ולא בזה שאחריו. דבר אחד אני יודעת. בזכות בני המשפחה הקדושים שלי, שנרצחו ועונו על קידוש השם, אני היום חיה חיים יהודיים בגאווה, כמו שסבתא שלי אמרה לי כשחזרתי בתשובה: ‘את ממשיכה את הדרך שלנו, לי כבר לא היה כח, אבל את ממשיכה את הדרך’. וזה המסר הפרטי שלי בעקבות יום השואה. צריך לזכור את הדברים, כדי לחיות במובן האמיתי של המילה, חיים של קדושה וטהרה, לזכור אותם לא רק יום אחד בשנה, אלא כל יום ויום, לזכור, ולחיות למענם. שנזכה בקרוב ממש להתאחד עם כל קדושי השם בתחיית המתים ולשמוח בשמחת הגאולה!   אימי גבאי היא שליחת חב”ד ביפו ומנהלת את משפחתון ‘ינוקא’