כדי שמבוגר יוכל להיות המוביל המשמעותי של הילד, הוא חייב להיות מקושר אליו. “היקשרות” היא שם לאותו הכוח המאחד בין אנשים – התחושה שאני משמעותי לזולת. היקשרות היא מתנה שקיבלנו מידי יוצר האדם – הכוח המדביק יחד אנשים. חיפוש היקשרות הוא הצורך הבסיסי ביותר של האדם. כולנו רוצים להרגיש משמעותיים לסובבים אותנו, מוערכים בעיניהם, אהובים.

מרגע לידתו של הילד, הוא מתחיל לחפש סביבו את המבוגר שיטפל בו, שאפשר לסמוך עליו. לא סתם ברא הקב”ה את התינוקות האנושיים כה חסרי אונים ותלותיים. בעוד שגורים של בעלי חיים מתרוממים על רגליהם ויוצאים לעצמאות תוך שעות עד שבועות, התינוק האנושי נשאר תלוי לחלוטין במבוגרים למשך שנים. התלות הזו מכריחה אותו לחפש מבוגר מקושר, ולהשען עליו, ובכך יש למבוגר אפשרות להנחות ולהוביל את הילד בדרך הנכונה.

ברגע שמבינים שחיפוש ההיקשרות הוא הצורך הנואש ביותר של הילד, מקבלים בהבנה ובחמלה את תופעת ה”חיפוש תשומי” של ילדים מסויימים. כשהילד “מחפש תשומי” אצל הוריו, זהו סימן לכך שברוך ה’ המנגנון שלו תקין, והוא אכן מחפש להשביע את הרעבון ההיקשרותי שלו בעזרת המבוגר המתאים לו. עלינו לברך על כך, ולא להתייחס אליו כאל “נודניק”, “צמודי”, “מניפולטיבי” ושאר כותרות שלפעמים מודבקות לילדים אלו.

היקשרות משבּיעה מונעת ניג’וז

כיצד נשביע את הצורך ההיקשרותי, כדי שהילד לא יגיע למצב של ניג’וז?

היקשרות משביעה תינתן לפני שנדרשה ויותר ממה שנדרש. שימו לב – מבחינת המוח של הילד, אם הקראנו לו סיפור רק אחרי שביקש והתחנן וניג’ז, ואחרי שנזפנו בו ש”אתה לא רואה שאני רוחץ את אחיך עכשיו?!” זה “לא נחשב” לנו כנתינה בעיני הילד, כי היקשרות ש”נסחטה” איננה משביעה. וכך אנו נשארים עם הורה סחוט המרגיש מנוצל אבל גם עם ילד שנשאר רעב להיקשרות, ושניהם ממורמרים ועצובים. לעומת זאת, אם אני רואה את הילד צועד לעברי עם ספר ביד, הרבה יותר יעיל לומר: “אני רואה כאן ילד שרוצה סיפור! אשמח לקרוא לך סיפור, מיד אחרי שאגמור לקלח את אחיך!”. בכך, אותתנו לו שהצורך שלו חשוב בעינינו, ושנשמח להיות בהיקשרות איתו ברגע שרק יתאפשר לנו. מסר כזה מרגיע את הילד ונותן לו “תחושת שובע”.

הורים רבים שואלים אותי: אבל אם אני ארגיל אותו שאני נותן לו תשומת לב, הוא ירצה עוד!

ועל כך אני משיבה: כשאתה מגיש לילד ארוחת ערב, עליך להיות זהיר מאד. אם תיתן לו פרוסת לחם, הוא יצפה לקבל גם חביתה. אם תרשה לו לקבל גם חביתה, הוא עלול לצפות לסלט. ואם תוותר ותיתן לו סלט, הוא עלול לדרוש אפילו כוס מים! חייבים להזהר ולא להכנע לדרישות מההתחלה!

ולאחר החיוך – תמיד, תמיד, עדיף לנו לתת את ההיקשרות שלנו לילד ביד רחבה, בחיוך, ברצון, מאשר תחת סחטנות. הרי הילד זקוק ליחס שלנו כמו אוויר לנשימה, ואם לא יקבל אותה בדרכי נועם, הוא ידאג לקבל אותה בדרכים לא רצויות. הרעפת היקשרות על הילד היא הדרך הטובה ביותר למנוע הרבה קשיים שלנו מול הילד – נודניקיות, סרבנות ועקשנות, התעלמות שלו איתנו, בכיינות ועוד.

נסו. גשו אל הילד בלי סיבה, קראו בשמו בלי שיש לכם הוראה לתת לו. שבו לידו סתם כי זה כיף לכם. לטפו את ראשו, הביטו בעיניו, הסתכלו יחד באלבומי תמונות כדי להזכר בתקופה שהוא היה קטן, שימו לו פתק אהבה עם סמיילי ליד הצלחת שלו בארוחה– כל פעולה שתזכיר לשניכם עד כמה אתם מקושרים. נסו וראו ישועות.

ואם הילד מסרב לקשר? על כך בטור הבא על הילד הממוגן.

 

שרה נבנצאל היא מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת

לטור הקודם בסדרה: הורים, נסו לא להתערב