“תגיד סליחה”

ימים נוראים בפתח, וכולנו עסוקים בנושא בקשת הסליחה. כולנו יודעים לשנן ולצטט “עברות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”, ילדים מקשטים את המילה “סליחה” ביצירות הגן, ורבים גם ידקלמו את המילים הנחוצות של “סליחה אם פגעתי” לכל סובביהם.

בטור היום אני רוצה להתייחס לשני סוגים של בקשת סליחה שאנו נדרשים אליהם בתור הורים העוסקים בחינוך: עידוד הילד לחוש חרטה אמיתית ובקשת סליחה כנה, והאם ראוי שהורה יבקש סליחה מילדו.

לטורים הקודמים בסדרה:
שוב אמרת לה “לא”? אמא, בחרי את הקרבות שלך
שיחה או מלחמה? כך תדברו עם הילדים
כשהמתבגר בוער

“תגיד סליחה”

כל הורה מכיר את התסריט הקבוע: הוא מגלה שני ילדים מתקוטטים ביניהם, מציקים, מכאיבים או פוגעים זה בזה. הוא כופה עליהם את עצירת הקטטה, כמובן, ואז דורש משני הצדדים: “תגידו סליחה”. פעמים רבות הסליחה הנדרשת נזרקת בטון ארסי ובעיניים רושפות, או בטון אדיש וחסר התעניינות של תשלום המס הנצרך. בשני המקרים הללו, לא התחולל שום תהליך של חרטה או רצון לבקשת סליחה.

איך נוכל לעודד את הילד לחרטה אמיתית? להביא אותו לרצות באמת לבקש סליחה?

המפתח החשוב ביותר הוא לב רך ופתוח. מצב זה הוא ההיפך המוחלט מההתבצרות שמאפיינת ילד שמרגיש מואשם. אם אנחנו מתייחסים לילד כאל תוקפן אלים, הוא מרגיש מואשם ומסומן, ולכן כל האנרגיה שלו נשאבת להתגוננות והתקפה חזרה, ואין לו שום אנרגיה פנויה לתהליכי עומק. אם הוא עסוק בלהסביר בצעקות שוב ושוב את הגירסא שלו לתקרית, ומתקצף על כך שלא מקשיבים לו בבית הזה, אין לו מקום בלב להבין את הזולת ואת צערו ולרצות לפייס אותו.

לכן, הדרך שלנו להוביל אותו לחרטה אמיתית היא לעזור להוריד את המתח וההאשמות ולאפשר שיחה, דיבור. לאפשר לו להוציא החוצה בשיחה איתנו את הכעס שהוא מרגיש, כדי שיוכל להרגע. כשהרגשות השליליים יוצאים, יש מקום לטובים להכנס. אם הילד מרגיש שנתנו לו את הדקה השלמה, בלי הפרעה, שהוא היה זקוק לה כדי להסביר את התיסכול שלו, הוא יכול להרגע מהמאבק, ולהפתח לשים לב לצער של השני.

אחרי הקשבה, ניתן לראות ילד שעובר ממצב של זעם למצב של צער ומשם הוא עשוי להגיע למצב של חשיבה על מה שעשה. מעטים הילדים שיגיעו ל”תחשבו על מה שעשיתם” בזמן שהם תקועים על כסא ענישה או שגורשו לחדרם. לצערינו, המחשבות שלהם במצבים של ענישה לרוב הולכים לכיוונים של כעס, נקמה, תחושת עוול, וממש לא לכיוון של “איפה טעיתי וכיצד אוכל לתקן”. רק אחרי תחושת ההקלה שמישהו הבין ללבי, למרות שטעיתי, הילד יכול להפתח להרגיש את הכאב של השני ולחוש צער וחרטה על שגרם לו את הכאב.

“סליחה” – לא רק טקס סתמי

אמנם, לפעמים נסיבות חברתיות וציפיות הסביבה מחייבות אותנו לטקס הריק מתוכן של “תגיד סליחה”, כגון אם הילד שלנו דחף ילד אחר בתור למגלשה בגן השעשועים. נכון שחשוב לחנך את הילד להתנהגות מנומסת ונורמטיבית של התנצלות, אבל אל נטעה לחשוב שבכך סיימנו את הטיפול החינוכי בתקרית. כדי שהילד אכן יסיק מסקנות, צריך לשוחח איתו, לשמוע ממנו את נקודת המבט שלו על התקרית ואת ההשתלשלות כפי שהוא הבין אותה, ורק מתוך כך נוכל לעזור לו להבין את נקודת המבט של הילד השני. זה ממש לא פשוט לילד להבין שיש גירסא נוספת של הצד השני, כי הילד רגיל לחשוב קודם כל על עצמו והדחפים שלו. אחרי שהילד קולט את הגירסא השניה, ניתן לראות את הזיק של ההבנה נדלק בעיניו, ופתאום המצפון שלו מרגיש לא בנוח – “יקותיאל רצה את המשאית כי חשב שאף אחד לא משחק בה ואז אני הרבצתי לו. אוי, הוא לא התכוון לחטוף לי! סתם הרבצתי לו.” במצב של פתיחות, הילד גם ימצא את הכוחות לגשת אל יקותיאל ולהתנצל באמת, ולא רק דיקלום סיסמא נחוצה כדי לסמן וי ולעזוב את התקרית.

תפקידנו כהורים ללוות את תהליך החרטה ולכוון את הילד לתהליך משמעותי, גם אם זה ייקח עוד שתי דקות. שנזכה להיות המבוגרים הנחוצים לילד ברגע הנכון.

ומה עם בקשת סליחה של מבוגר מילד?

לעיתים קורה שהמבוגר טועה ביחסו מול הילד. המבוגר  לא מלמד זכות על הילד ומיד שופט את מעשהו לחומרה, או שהוא חסר סבלנות ואין לו כוח והוא קוטע את הילד, או שהוא נוזף בילד על מעשה שלא עשה, או שהוא מעניש מתוך איבוד שליטה ולא מתוך שיקול חינוכי ועוד ועוד. במצבים בהם ההורה קולט שהוא שגה, מה ראוי לעשות? האם חשוב ליצור תדמית של “אבא לא טועה”?

בעיניי, יש חשיבות חינוכית רבה לכך שהילד רואה דוגמא חיה של אדם שחושב על מעשיו, בוחן אותם, ומגיע למסקנה אמיצה שהוא טעה ועליו להתנצל. בעיניי המסר של הורה כזה הוא מתנה לחיים, כי הילד לומד שלא בושה לטעות, ושאדם בוגר ואמיץ מכיר באחריות למעשיו ומתנצל. הדמות של ההורה לא תיפגע בכך שמדי פעם הוא יודע גם להכיר בטעותו ולשפר את דרכיו. הפיוס של ההורה לא צריך להיות מתרפס ומתחנחן, אלא ענייני: נודע לי שלא אתה שברת את החפץ, ואני מתנצל שהאשמתי אותך. לרוב די בכך, בצירוף חיבוק, כדי להחזיר את קשר האמון שנפגע בגלל הטעות.

אנחנו רוצים לגדל ילד רגיש לזולת, קשוב לעצמו ומודע למעשיו ולטעויותיו. ילד שיהיה אמיץ מספיק להתנצל כשצריך. הבה נהיה דוגמא טובה לכך.