“את לא מחליטה עלי”

 לטור הקודם בסדרה: הרעב הבסיסי של הילד

במצב האידאלי, בין ההורה לילד שוררת היקשרות נעימה. הילד שמח לראות את ההורה, ההורה שמח לראות אותו, והם משתדלים לעשות את בקשותיהם זה של זה מתוך אותה היקשרות.

אבל, לפעמים אנחנו נתקלים בילד מתריס, נוגדני, מתחצף, או אדיש. ילד שנעמד מולנו עם מבט תוקפני של “למה מי את? את לא מחליטה עליי!”. מבוגר הנתקל בהתנהגות כזו אצל ילד, מרגיש חוסר אונים גמור – איך הוא אמור להנהיג ולהוביל ילד שמסרב לקבל ממנו הוראות? המבוגר גם מרגיש מותקף ומאוים, כי הילד מתחצף ומערער על סמכותו, ולכן פעמים רבות המבוגר יתקוף חזרה, ע”י מילים חזקות, צעקות ועונשים. בסוף התקרית, גם המבוגר וגם הילד זועמים ומרגישים נתק זה מזה.

 אם מדובר על תקרית חד פעמית של התרסה, לרוב נצליח לנטרל את הסיטואציה בעזרת הומור, הסחת דעת, הצעת אלטרנטיבה ודרכים אחרות. הטור היום יעסוק במצבים בהם הילד כבר “תקוע” בהתנהגות הנוגדנית. מה מוביל למצב הזה, ומה ניתן לעשות כדי לשנות?

כדי שילד יתפתח להיות רגיש, פתוח ואמפתי, ילד שמשתף במחשבותיו וברגשותיו, ילד שמשתף פעולה עם המבוגרים בנחת, ילד שערני לסביבתו – הוא זקוק לאווירה נעימה סביבו, ללא מתח, כדי שהאנרגיה שלו תופנה לצמיחה ופיתוח אישיות טובה וחיובית; הוא זקוק לקרקע יציבה של חום ואהבה ללא תנאים, של קבלה מחבקת ותומכת.

אמא לא רוצה אותי

כאשר התהליך משתבש, וילד חווה יותר מדי תחושות מאיימות, הוא פשוט “סוגר תריסים”. הוא מנתק מגע מרגשותיו, כי הוא לא יכול להכיל את הכאב והאיום שהוא מרגיש. המצב הזה מכונה בשפתו של הפסיכולוג הקנדי ד”ר גורדון ניופלד “הִינָתקוּת מְגוֹנֶנֶת”. כלומר – הילד מנתק את עצמו רגשית מסביבתו, כדי לגונן על עצמו. אם הוא מרגיש שהמבוגר לא רוצה אותו, לא אכפת לו ממנו, או עלול להיעלם לו בכל רגע – הוא חושש שהעולם יתמוטט. הפחד הקיומי הזה משבש את דעתו. לכן, המוח שם הגנה ש”מורידה את זרם החשמל” של ההיקשרות. אם אני לא מרגיש את האיום של הפרידה, הכל סבבה. המבוגר שלי לא אוהב אותי? אז מה, ממילא אני גם לא אוהב אותו, מה אכפת לי.

 אבל למה שהילד שלנו יחשוב שאנחנו לא רוצים אותו?

גורמים שיכולים לתרום לתחושה הקשה הזו הם רגשות חזקים שהילד חווה, בעיני עצמו. אין פה טענה שזו האמת האובייקטיבית, אלא שזו נקודת המבט של הילד. למשל – אם נולד אח קטן וההורים מתעסקים בו הרבה, הילד מפרש לעצמו “אני מיותר פה, לא רוצים אותי”, ונכנס למצב של חרדה שעלול להוביל להינתקות מגוננת. מצבים שעשויים להוביל ילד למצב של הינתקות מגוננת: תחושת אשמה, פחד ומתח, אי וודאות בחייו, פרידה רבה מהוריו, כעס ונזיפות, תחושה שמעמדו לא מובטח. כל אחד מהמצבים הללו או שילוב ביניהם, עשויים להציף את הילד בתחושות בהלה שגוררים אחריהם את ההגנה של הינתקות = בעצם, בכלל לא מזיז לי מה המבוגר שלי רוצה.

 יש לזכור שפעמים רבות, תחושת הדחייה שהילד מרגיש היא בפרשנות שלו, ולא בגלל שבאמת כך נוהגים בו המבוגרים, אבל בחוויה שלו הוא מרגיש לא רצוי.

במקום להתעמת עם חשש מפרידה, עם אשמה, בושה, פחד, כעס, דחייה הורית – המוח שכבר לא יכול לשאת את הכאב של תחושת הדחייה – פשוט “מוריד את השלטר” על הרגשות של הילד. הוא הופך להיות אטום, קהה-רגש, אדיש. כבר אי אפשר להפחיד אותו, אי אפשר לגעת בו. הוא מתבצר מאחורי חומה רגשית, וכבר כלום לא מזיז לו. לא צעקות, לא עונשים, לא דמעות, לא תחנונים. פשוט לא זורמת כרגע שום אנרגיה של היקשרות, של רגשות, של חיבה. הוא “ממוגן” מאחורי החומה שלו.

הטרגדיה של המצב היא שבשני הצדדים, הלב נאטם. המבוגר מרגיש פגוע ומאוים מהילד החצוף, הילד מתבצר מאחורי חומה. מישהו צריך להושיט יד לילד המבוצר ולחלץ אותו מאחורי החומה שלו, וזה תפקיד המבוגר, שלמרות שהוא עצמו חסום ואטום ומבוצר מול הילד, חייב למצוא כוחות לשנות את המצב.

לחזר אחרי הילד

 כדי לעזור לילד לוותר על החומה המגוננת שלו, ולהעז שוב להרגיש, צריך להמעיט את החשש והחרדה בחייו של הילד; להוריד את הווליום, לתת לו תחושת רוגע בבית. לתת לו בטחון, להפחית רגשי אשמה. אני כהורה הנתקל בילד שתקוע בדפוס הנוגדני, צריך להחליט מה יותר חשוב. ייתכן שכדי להחזיר את ההיקשרות למקומה, ולשקם את היחסים שנפגעו, אוותר לזמן מה ביודעין על חלק מהדרישות מהילד ואשנה סדרי עדיפויות, כדי להשקיע בבניית ההיקשרות. הנחת העבודה היא שכאשר הילד יחזור לבטוח במבוגר שלו, הוא ירצה לשמח אותו ויחזור לתפקוד ולביצוע המשימות.

 האחריות לשינוי המצב מוטלת על המבוגר, כי הילד תקוע ולא יודע לצאת מהבור אליו נכנס. כדי לרכך את החומה, ולאפשר לילד לחזור ולבטוח במבוגר שלו ללא חשש, עלינו להרבות בצעדים קטנים של אהבה כלפי הילד, חיזורים המזכירים לו עד כמה אנחנו שם בשבילו גם כשהוא מבוצר ומנותק: להכין לו את האוכל שהוא אוהב “כי רציתי לשמח אותך”, ללטף אם הוא מסכים, לשבת לידו, לחייך אליו, להזמין אותו להיות בקרבתנו, להאיר לו פנים, לתת לו תחושה שאנחנו שמחים בנוכחותו, להשאיר לו פתק חמוד על הכרית.

בהתחלה זה ירגיש מאולץ ולא טבעי, אבל התועלת עצומה, כי לאט-לאט החומות יורדות, והילד הקטן שכלוא מאחורי החומות והביצורים יכול לצאת ולהראות את רגשותיו.

 אני המבוגר אחראי על ההיקשרות, אני נאבק על הילד, לא מוותר עליו, מחפש דרך אחרת אל ליבו. אני מבינה ללבו גם כשהוא מעצבן, מנסה לרכך את ההתנגדות ע”י נתינת מעטפת הגנה. כמו שהילד לא יסכים להשיל מעליו את המעיל המגן אלא אם הוא  משוכנע שמחומם כאן, כך הוא לא יעיז להפרד מחומת ה”לא’כפת לי”, כל עוד הוא חושש שיחטוף צעקות ובושות. אני המבוגר מוביל שינוי , מציע לילד הקשה הזה קשר וחיבה – ללא תנאים, פותח הזמנה עם חיוך במיוחד לילד המעצבן – כי אני רוצה להיות משמעותי עבורו; אני רוצה להוביל שינוי ולזכות חזרה בלב של הילד שמסתתר מאחורי חומות האדישות. לעולם לא אתנה את היחס שלי בהתנהגות שלו.

 הילדים שהופעלה אצלם הינתקות מגוננת, רוצים שמבוגר יצליח להוציא אותם מאחורי החומה שלהם, אבל גם מפחדים מאד מהרגע הזה. אנחנו ננסה להיות מבוגרים משמעותיים עבורם וללוות  את התהליך של ריכוך המגננות, כדי לאפשר להם להניח את הקוצים שלהם ולחזור להיות הפרחים שהם יכולים להיות.

שרה נבנצאל היא מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת