הייתי בסינמה סיטי ושרדתי כדי לספר

אז בהתחלה ניסיתי. באמת שניסיתי. הרי קבענו שננסה ליצור מערכת זוגית שוויונית. מי ייקח את הילד מהגן, מי יחזור מאוחר מהעבודה, אפילו לאיזה סרטים נלך אנחנו מחלקים חצי חצי, פעם אחת הוא בוחר ופעם אחת אני. אבל אין מה לעשות, יש דברים שהקטע השוויוני הזה לא עובד בהם, ולכן הסרט האחרון שראיתי היה באטמן. ואחריו באטמן לנצח. אבי טוען שהוא זה שסבל יותר, הוא חושב לתבוע על עוגמת-נפש שגרמה לו המבוכה בעקבות צרחות הבהלה שלי. אם אני מסתכלת לאחור, במשך כל שנות זוגיותנו צפינו ביחד בסרט-בנות אחד, גג שניים (לא אבי, “מליון דולר בייבי” לא נחשב, אז מה אם היא אישה). כשהיינו בקורס הכנה ללידה המדריכה המליצה לנו לצפות ביחד בסרט רומנטי כדי לעורר את ההורמונים הנכונים, ואבי הביא הביתה את “מת לחיות” (“מה את רוצה, הוא הציל אותה בסוף, זה לא רומנטי?”). גם אם התעוררו הורמונים בערב ההוא, אני לא חושבת שהם היו אלו שהמדריכה כיוונה אליהם.

לטורים הקודמים של מיה:
כל האמת על מסיבות הפתעה בגיל 30
אייפון בת מיה לרפואה שלמה
שכפ”צ בשכונת גאולה – לא מה שחשבתם

ולתפארת מדינת ישראל

אז זהו, כבר תקופה ארוכה שאני מוותרת על התחביב הזה של צפייה בסרט. גם ככה הסרטים מוקרנים בשעות מופרכות, הרי ב21:00 בלילה אני מתחילה להיות עייפה (על מי אני עובדת, כבר כשיונית לוי אומרת “אנחנו נצא להפסקת פרסומות ראשונה” אני ישנה לחלוטין), ולפני-כן מוקרנים רק סרטים מצוירים מדובבים לעברית. ולא הצלחתי לשכנע אותו ש”גשם של פלאפל 2″ זה בעצם הפרק החדש בטרילוגיה של מטריקס. ואז פתחו את הסינמה סיטי החדש של ירושלים.

הניסיונות שלנו להתמיד במחאה נגד המקום (בגלל השבת? בגלל בית המשפט העליון? בגלל העיצוב?) החזיקו מעמד בדיוק חודשיים. ערב אחד הודיעה סבתא יקרה שהיא בכל מקרה נשארת לישון הלילה בירושלים, אז למה שלא נצא לסרט. באמת למה לא (אימא, תמשיכי לקרוא, עוד מעט תביני). איפה זה בכלל הסינמה סיטי הזה, תהיה שם חניה? כיוונו את הווייז לכיוון בית המשפט העליון, והופתענו לגלות שחניון הלאום הולאם לטובת הסינמה סיטי. אכן כן, בין משרד החוץ לבית המשפט העליון שוכנת לה קריית הקולנוע של בירת ישראל. מעכשיו כשמנהיגים יגיעו לארץ וירצו לראות את אתרי הלאום והמורשת שלנו, הם יבקרו ב’יד ושם’ ומיד אחר-כך בסינמה סיטי. ואנחנו עוד מתפלאים כשכל מיני נציגים בינלאומיים טוענים שאנחנו חיים בסרט.

אז חנינו בחניון מינוס 5, ליד סופרמן. כן, זהו ציון הדרך הכי בולט לחניה שלנו. זה ציפור? זה מטוס? לא, זה האוטו החבוט שלנו שמרגיש קצת נבול ליד גלימתו המתנפנפת של גיבור העל. אם נלך לאיבוד בדרך חזרה ונרצה לשאול מישהו איפה החניה שלנו, אני מאוד מקווה שלא ניתקל דווקא בספיידרמן בעיצומם של משחקי כבוד. סומכים עליך סופרמן. את פנינו קיבלו מיקי מאוס, בת הים הקטנה וברק אובמה, בגודל מלא. את אובמה לא זיהינו בהתחלה, כי על הספסל לידו ישבה מישהי והם נראו שקועים בשיחה. החלטנו להיות אופנתיים ולעשות סלפי עם נשיא ארצות הברית, או במילים אחרות, לא מצאנו מי שיצלם אותנו, וסופרמן עשה את עצמו כאילו הוא לא זוכר את כל מה שעברנו ביחד.

החללית עלינו

לקראת הסרט החלטנו להצטייד בפופקורן, או לפחות כך חשבנו. מסתבר שבחמש השנים בהן לא ביקרנו בקולנוע, יצא הפופקורן מהאופנה, נכנס הנאצ’וס בליווי משהו-אדום-שקורא-לעצמו-סלסה, והמזנונים בבתי הקולנוע הפכו לג’אנק-בר שמוכר הכול, החל ממים מינרליים ועד פיינט גלידה תוצרת חוץ. על הקיר העליון  של הבר יש תפריט ענק שמפרט את הדילים שאפשר לעשות בקנייה, או “ארוחה מהסרטים” –  פופקורן זוגי, שתייה זוגית וחטיף שוקולד אחד בלבד (אותו יקבל מי שהפסיד בוויכוח על בחירת הסרט, להלן: אני), או “ארוחה מקסיקנית” –  נאצ’וס ליחיד, סלסה ליחיד ושתיה זוגית (צריך הרבה יותר מזה כדי להעביר את הצרבת), או “ארוחת קולה”, קנו קולה, וקבלו חצי ליטר מים בתוך הכוס. או שתמשיכו להתלבט ולבהות במסכים המרצדים סביבכם וקבלו התקף אפילפסיה.

התבלבלנו מעודף המידע, והחלטנו לחזור לשם בהפסקה. מסתבר שגם ההפסקה יצאה מהאופנה, ובסרטים שאורכם מתחת לשלוש שעות כבר אין הפסקה. אז כמה זמן הסרט הזה, שאלתי את הקופאית. עד אחת עשרה וחמישים. עכשיו הבנתי למה המקומות באמצע השורה היו פנויים, והחלטנו להוריד את השתייה מהתפריט. החלטתי ליתר ביטחון ללכת לשירותים מראש, וחזרתי משם עם חשק-עז למסטיק בזוקה (כל מי שהייתה בפנים יודעת למה). הקופאית אמרה, בבקשה, יש מבצע, שני בזוקה בעשרה שקלים, ארבעה בחמישה-עשר. את יכולה גם לקנות חבילת “ארוחת בזוקה”, עשרה מסטיקים וחליפת חלל למקרה שתגיעי לירח. החללית, אגב, עלינו, זה חלק מהארכיטקטורה.

הסלפי של ביבי ואובמה

המושבים באולם מרופדים, נוחים, יש מקום לקולה ולמסטיקים וזה לא כמו באולמות הקולנוע של ילדותנו שאילצו אותנו (הנמוכים) לשבור את הצוואר ולהתאשפז במחלקה אורתופדית כדי לראות את הסרט מבעד לראשיהם של הבנים משבט הרא”ה. עכשיו מתחילה הדילמה האמיתית של הערב. האם מותר לאכול מהפופקורן בזמן הפרסומות, או שחובה לחכות לתחילת הסרט? אגב, עכשיו התגלה החיסרון האמיתי של הנאצ’וס. אם הפופקורן משמיע רחש צקצוקי שמלווה את הסרט, הרי שהנאצ’וס יכול לשבור זגוגיות ברעשי הלעיסה. למזלי, הבחור שלצידי לקח את כל הארוחה, זו עם השתייה הזוגית, ולכן רוב הסרט הוא גם ככה היה בחוץ. אותו בחור רואה את הסרט הזה כבר בפעם השנייה, וכל הזמן טרח להרגיע אותי, אל תדאגי, בסוף הכול מסתדר, הטובים מנצחים. יופי, תודה באמת. הסרט היה מרתק. נראה לי. לפחות ארבעים וחמש הדקות הראשונות ורבע השעה האחרון. מהאמצע אני לא זוכרת כלום, אבי טוען שנרדמתי, אני טוענת שפשוט הייתי מאוד מרוכזת. פתאום אחד הגיבורים נופל מצוק אל מותו. מה? אבל הבטחת לי שהטובים מנצחים! הסתבר שהוא החליף צד בדיוק בזמן שהייתי עסוקה בלהתרכז.

זוכרות שפעם, בסוף הסרט, הסדרנים היו פותחים את הדלתות התחתונות של האולם והיינו מוצאים את עצמנו בכל מיני מסדרונות מפוקפקים של הקניון? לא בסינמה סיטי. היציאה היא מהדלתות הראשיות היישר לזרועותיו של ברק אובמה. אז אולי באמת כדאי שביבי נתניהו יגיע לביקור בקריית הקולנוע הלאומית, זו יכולה להיות הזדמנות נדירה לתמונה ידידותית, והרי עקרונות הסלפי לא זרים לנשיא ארצות הברית. עכשיו רק נותר לשאול מי מבין שניהם יבחר את הסרט.

מיה בודאי-פרידמן היא סטאנדאפיסטית ומנחת סדנאות. ליצירת קשר: mayabud@gmail.com