את נועלת כפכפים, עטופה במגבת, צועדת אל עבר המקווה. הכפכפים נעזבים אחד אחרי השני על יד המים. רגל ימין כבר נוגעת לא נוגעת במים החמימים, רגל שמאל עדיין יבשה. את יורדת מדרגה, שתי הרגליים כבר רטובות, עטופות במים, מתרגלות. המגבת נשמטת, הגוף עדיין בחוץ, חשוף. מה את מרגישה עכשיו? את שמחה? מתרגשת? מצפה? או אולי עצובה? מתוסכלת? מיואשת? על מה את חושבת? על האיש שמחכה לך בבית, מצפה גם הוא? או על הבלנית שמביטה בגופך הערום? על הפגישה המתחדשת עם המצווה האהובה? או על איך-אני-יוצאת-מכאן-כמה-שיותר-מהר?

אנו שמחות על ההזדמנות שניתנה לנו להגיש לך בבלוג זה מגוון של חוויות טבילה. כל אחת שבחרה לשתף אותנו, כתבה את סיפורה האישי. יש מי שסיפרה על חוויה טובה ומרגשת של טבילה במים חיים, ואחרת סיפרה על הקושי וחוסר ההנאה שלה מהטבילה. מטרת הבלוג היא לתת לך, טובלת ובלנית, את כל המגוון הזה, להעניק לו מילים, ואולי גם – משמעות.
מטרת הבלוג היא ליצור "שיחת נשים" פתוחה, בנושאים אשר בדרך כלל אנו לא מדברות עליהם, אם מפאת הצניעות ואם מפאת הבושה. ה"שיחה" נותנת מקום לשלל חוויות, ומאפשרת שיח רחב ככל האפשר, מתוך העולם הדתי שבו אנו חיות ולתוכו.
החלום שלנו הוא לפתוח סלון דמיוני, ולאפשר לנשים שונות להגיע, לשבת על ספה נוחה לשתות קצת מיץ תפוזים, לנשנש עוגה ואז – לשתף, לספר, לפתוח, להוציא וגם– לשמוע, לקבל, ללמוד, להבין. להבין שאת לא לבד. שהכל יכול להיות אחרת, או בדיוק אותו דבר, שהכל בסדר, או שאפשר לטפל בבעיות. לפתח מודעות לגוף שלנו, ללמוד להתחבר אליו ואל החוויות שהיהדות מעניקה לנו איתו. ולדעת.

טבילה עמוקה,
מיכל ואפרת, מרכז יה"ל.

לטורים הקודמים של "שיחת נשים":
הפעם הראשונה שבאמת טבלתי
אולי הבלנית שכחה אותי?

~*~

זה לא קל לעבור דירה. להיות פתאום מחוץ ליישוב המוגן שלך, מחוץ לפרצופים המחייכים, הבגדים הנקיים, הבתים הלבנים, הרחובות הירוקים. ישר לתוך רחוב שטוף ביוב, עוני, בתים שבורים, שכן שיכור שלא מדבר עברית וחתולים רזים שמצטופפים בפתח הכניסה לבניין. ואיכשהו זו הייתה הזדמנות לשוב לעצמי, להתרחק מכל מה שמשרה ביטחון ולמצוא אותו בתוך עצמי, בתוך הזוגיות שלנו, בפנים. כמו לטוס לחו"ל לשנה, רק לא בחו"ל, פה קרוב, מחוץ למרכז, מחוץ לירושלים, אבל לידינו, ממש לידינו.

איכשהו למדתי לחצות את הרחוב, לסתום את האף במקומות הנכונים, לחייך לאנשים הנחמדים, להיות ולא להיות. מעין חציצה שביני ובין הרחוב שלי – נוגעת לא נוגעת, מקבלת לא מקבלת, פתוחה וקפוצה בו זמנית. אבל במקווה זה היה אחרת: פעם בחודש הלכתי למקווה שנמצא כשתי דקות הליכה מהבית שלנו, שם הייתי צריכה להתפשט ולבוא במגע עם הכל ברגע אחד. המקווה היה קשוח, לא היה שום ריכוך, הבלנית הייתה אשה עצבנית שניהלה את המקווה ביד רמה: את לפה, את לשם – היא הייתה פוקדת.

לאחר מכן הייתי מתפשטת באמבטיה החרבה, הולכת על כפכפי, מתעלמת מהשערות, מהעובש, מהחלודה, מנסה להתכוון בתפילה פשוטה לזוגיות, מנסה להתבונן פנימה. אבל… ערומה ומבוישת הייתי מחכה, בלי שום יכולה לקרוא לבלנית, מחכה שהיא תזכור אותי – תלויה בחסדיה. כולן היו עוקפות אותי, צועקות "בואי לפה", ואני לא יודעת את חוקי המשחק, מתביישת לצאת ערומה ולקרוא לה אלי – גם אני רוצה לטבול, גם אני רוצה לשוב אל אישי.

בסוף תמיד היה מגיע גם תורי והייתי נכנסת מבוישת ואיטית, והיא באצבעות זריזות בודקת את גופי, מוציאה שערות שדבקו, מציצה בציפורניים, ובסוף פוטרת בחיוך יבש "נו טוב, תיכנסי". במים היו צפים לידי זבובים מתים ושערות והייתי מדמיינת אותם נכנסים לתוך שערותי, מתערבבים איתי, נכנסים לתוכי. בתוך המים הייתי מקפידה לשאת תפילה, אך מפעם לפעם זו הפכה להיות תפילה עצבנית שהייתי רוטנת כשאני מוציאה בועות מפי.

בניגוד לדרך שבה נהגו הבלניות ביישובי, היא לא כיסתה את עיניה במגבתי, והייתי צריכה לעלות אליה מתוך המים, ישר אל תוך מבט עיניה. והיא הייתה נוהגת להושיט לי את המגבת ולהדק אותה על גופי בכמה טפיחות, תוך כדי שהיא מאחלת לי שלא תראה אותי פה בחודש הבא. לא הטפיחות ולא הברכה נעמו לי, אבל חייכתי תמיד, מקבלת בהכנעה. החזרה הביתה – היציאה החשוכה והמפחידה מהמקווה, והדרך המאובקת שכיסתה את רגלי הרטובות באבק ובבוץ היו הדובדבן שבקצפת של הבילוי החודשי, והייתי חוזרת הביתה ישר למקלחת, תמיד במצב רוח ירוד.

זה היה נורא, אני יודעת, וידעתי שיש לי חברות שנוסעות במוניות למקוואות מפוארים יותר בעיר, אבל הידיעה שיש מקום כזה לידי ואני פשוט מתעלמת והולכת למקום אחר לא אפשרה לי לברוח. מעבר למקווה אחר הפך למטאפורה לכל מה שמורכב לי. פתאום הכל התנקז למקווה. כל התסכול של המגורים שם התנקזו לאותה פעם בחודש, לאותם מים מלוכלכים ועטויי זבובים. להתעלם אי אפשר, להיות שם גם אי אפשר, ולפתור הכל אני לא מצליחה. לפעמים כשהייתי מחכה לתורי הייתי מפליגה ומדמיינת את עצמי בלנית, הופכת את המקווה למרכז העצמה לנשים, שמה מוזיקה מרגיעה, עוטפת את כל הנשים שיבואו באהבה. בינתיים לידה והנקה השכיחו ממני איך מרגישים כשמבקרים במקווה פעם בחודש ואת הבלנית החליף חיוך מתוך של ילדה מתוקה ואהובה.