שלוש פעמים מצווים אנו בפרשה על הקדושה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, שנאמר בסמוך לפרשת העריות שבפרשה הקודמת, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הנמצא בתוך איסורי העבודה הזרה לסוגיה, וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', במסגרת המאכלות האסורות. במבט ראשון נראה, כי פסוקים אלה מכילים ציווי חוזר ונשנה, אך למעשה, הקדושה איננה כלולה בתוך מניין המצוות.

יותר מכך, שלושת הציוויים וטעמיהם שונים זה מזה מבחינה לשונית. צמד המילים- 'קדושים תהיו' מתפרש ע"י חלק מן המפרשים כמצווה, וידועים דברי רש"י: קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. בדומה לגישה זו, כלל הרמב"ם את הלכות מאכלות אסורים ואיסורי ביאה בתוך ספר 'קדושה'. גם הרמב"ן הולך בכיוון זה, אף על פי שהוא חולק על הבנתו של רש"י. לדברי הרמב"ן, מדובר בפרישות מן ההנאות המותרות דווקא, ולא מן האיסורים, הרי ניתן לקיים את כל התורה כולה, ויחד עם זאת להיות זוללים וסובאים- נבל ברשות התורה. על כך אמרו חז"ל: קדש עצמך במותר לך. לפירושו, טעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' א-להיכם – הוא, "שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים". כלומר- הקדושה היא האמצעי לדביקות בה'.

כלי מלא אור

חיזוק לדרך זו מופיע בברייתא, שעל פיה נכתב ספר "מסילת-ישרים": תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.

מ
קדושה – גם בשמירה על גוף בריא

 

גם רבינו בחיי מפרש כשיטת הרמב"ן, כי "הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש", והוא נסמך על הציווי לישראל על הפרישה בטרם מתן תורה: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. בעל הטורים מבאר את הפסוק כדרישה להשמר מן החטא, אך רואה את הקשר להמשכו של הפסוק כהתניה והבטחה לסיוע במאמצי האדם להתקדש, כפי שנאמר במס' יומא: כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא – שוב אינו חוטא… בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו… אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא.

גם אור החיים מוצא בפסוק מצווה. יתר על כן, בגלל לשון העתיד שבה נאמר הפסוק, הוא רואה בה מצווה תמידית, שאין לה שיעור וגבול, מפני שלקדושה ישנן מדרגות רבות עד ל- קדושתו של הקב"ה בעצמו, ולכן ככל שנקדש את עצמינו יותר, כך נזכה להתקרב יותר אליו, ולהשראת שכינתו עלינו. ככל שנשתדל יותר בהכנת הכלי, כך יגדל האור הממלא אותו. ואכן, פרשה זו מפרטת מצוות רבות ומגוונות, הן בתחום שבין אדם למקום, והן בין אדם לחברו, והמדרש כותב שרוב גופי תורה תלויים בה. אם נתבונן בנוסח הברכות שלנו- אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו… נבין את המשמעות לכך שההתקדשות נעשית דרך קיום המצוות.

הרמח"ל , הסולל את דרכו של היהודי בעבודת המידות שלו, מסביר כי אין בכוחנו באמת להיות קדושים, אלא רק להשתדל בדבר: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו" אדם הדבק תמיד בא-לוהיו, זוכה משמים להתקדש בקדושתו, וכך אפילו מעשיו הגשמיים הופכים להיות קדושים. ומוסיף הנתיבות-שלום, כי ההימנעות והפרישה (סור מרע) הם כנגד יראת ה', מה שמהווה בסיס לקדושה הפוזיטיבית של מצוות עשה, שהיא כנגד יראת ה', שהיא התכלית.

חמךחף
האם עלינו לוותר על ההנאות הקטנות של החיים?

גוף דבק בתורה

האם אכן מדובר במצווה כללית של היותנו קדושים באמצעות פרישתנו מהנאות החיים- אסורות או אף מותרות? כיוון שונה מציע הרא"ש בעקבות המדרש, ומתייחס לפשוטו של הפסוק- כשם שאני קדוש, קדושים תהיו. משל למלך שקידש אשה, ואמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, וכבודך כמו כבודי. לכן אמר הקב"ה לקדש את העם, "כי אני קדוש". לפירוש זה, עם ישראל הוא נציגו של ה' בעולם, ולכן מכובד ונעלה כמותו, אך לא ברור אם יש בזה דרישה להיותנו קדושים (אם נבין למה הכוונה), או אולי הבטחה או אף התחייבות מצד הקב"ה כאיש בפני אשתו. הכלי יקר רואה באמירה זו כפל פנים- "לשון ציווי ולשון הודעת העניין, כמו- ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא הודעת הענין".

הרב צבי יהודה הרחיב בכיוון זה, ומלבד החיוב בפרטי המצוות המביאים להתקדשות, הוא רואה בפסוק גם ברכה. ה' מבקש מאתנו להיות קדושים, ובו זמנית גם מברך אותנו, מבטיח ומחליט שכך יהיה. מתוך מצב קיומי זה, ניתן לראות את הציווי גם באופן הפוך: מכיוון שאנו מטבענו קדושים קדושה שנגזרת מקדושת ה' ומשיכותינו אליו, קדושה שאינה ניתנת לפגימה, "נמשכת רשימה ארוכה של פרטי המצוות המגלות מהו ישראל". בשונה מן הקו הפרשני הקודם, מצטט הרצי"ה את הגמ' במסכת תענית שכל היושב בתענית ומסגף את גופו נקרא חוטא, יתר על כן-  הגמ' מורה הנחיה ברורה: לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בקרבך קדוש. ורש"י מסביר "כאילו כל מעיו קדוש ואסור להכחישן.

והוא ממשיך את דבריו: קדושה אינה ביטול מציאות או שלילתה, אדרבה, גבורת מציאות ושלמות מציאות היותר גדולה. …האדם הקדוש הוא האדם היותר שלם, עד שגם כל הגשמיות שלו, מאכלו ומשתהו הם קדושה. … הדבקות בתורה לא צריכה להתגלות במיעוט הגוף, אלא בשלמות היותר גדולה של הגופניות והרוחניות. קדושה אמתית עניינה לרומם את ערך המציאות כולה. והוא מסיים בדברי השל"ה: "הגוף קודש והנשמה קודש קודשים".

אל היחס החיובי לכוחות החיים הגופניים, ניתן לצרף גם את דברי הרש"ר הירש כלפי כוחות הנפש השונים: קדושה נקנית על-ידי שליטה בכל הכוחות והכשרונות – ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה – להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ה'. שליטת האדם בעצמו … משמעותה איננה להזניח ולנוון, להמית ולהשמיד אף אחד מכוחותיו וכשרונותיו. כל הכוחות והכשרונות שניתנו לאדם – מן הרוחנית ועד החושנית שבהם – כשלעצמם אין בהם לא רע ולא טוב. כולם ניתנו למטרות נעלות – לעשות בהם את רצון ה' עלי אדמות. התורה מציבה להם מטרה חיובית – וגבול שלילי. זוהי הפרישות, שאליה כיוונה התורה לדברי הרש"ר.

מדוע לא מקריבים דבש במנחה?
כיצד הדבש, שיצא מטמא, הפך לטהור?

מכוון לרצון ה'

בטעם שנתנה התורה- 'כי קדוש אני', גם הוא מוצא שני צדדים – מחד גיסא מובטח לנו הקיום בקדושה, כי ה' מכשיר אותנו אליה, ומאידך גיסא כדברי המדרש: אם מקדישים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי, כלומר- קדושת שמו של ה' בעולם הזה תלויה בקדושת מעשינו, כי אנו קרויים 'פמליה של מלך', וקדושת שמו טבועה וחקוקה בנשמותינו. גם בעל מי-השילוח אינו רואה חיבור ישיר בין המצווה או ההבטחה של 'קדושים תהיו' ובין מצווה מסויימת בתחום זה או אחר. לדבריו, זוהי הנחיה כללית (ותובענית הרבה יותר), ולפיה חייב האדם בכל הנאה שיש לו בעולם, לערוך עם עצמו שלושה בירורים – האם הדבר הוא לרצון ה', האם יש בו תועלת לכלל ישראל, והאם הוא מועיל לי עצמי.

ובאופן דומה- בסיום דברי הנתיבות-שלום, הדן בהתקדשות הבאה באמצעות הפרישות על פי המסילת-ישרים, הוא עולה קומה נוספת, שאותה הוא מכנה- הנהגה לפנים משורת הדין, בכניסה לפנימיות עבודת ה' . וזו היא מצוות "ועשית הישר והטוב בעיני ה", "שבכל מעשה שעושה יתבונן וישקול אם מעשה זה ישר בעיני ה' וטוב בעיניו".  ראיה לדברים נלמדת מאהרון הכהן לאחר מות שני בניו. כאשר הוא שואל את משה-"ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'? הוא אינו שואל- האם עשיתי כתורה או נהגתי כהלכה, אלא מכוון לרצון ה'. משה איש התורה, שומע בזה דרך חדשה בעבודת ה'- "וישמע משה וייטב בעיניו". מסיבה זו מסביר הנתיבות-שלום, לא נכתבו הפרטים לקיום מצווה זו, שכן כל אחד ואחד מקיימה על-פי נשמתו ונטיותיו, מדרגתו הרוחנית והשגותיו.

טמא הופך טהור

נראה כי המצב המושלם ביותר של התקדשות האדם אפשרי רק בארץ הקודש. כאשר יהודי מלא באהבת ה' ומכוון לרצונו, הוא אינו משועבד ל"טכנוקרטיה של מצוות", אשר לפי המדרש שלעיל, יכולות להביאו להיות נבל ברשות התורה, והוא מובטח כי יישאר בקדושתו- חלק א-לוה ממעל. הרב צבי יהודה הדגיש כי בכוחה של ארץ-ישראל להפוך איסור להיתר, רע לטוב וטמא לטהור. שבחה של הארץ: ארץ זבת חלב ודבש, מלמד על סגולה זו, כאשר החלב על-פי חז"ל, מקורו טמא: "דם נעכר ונעשה חלב", ואילו דבש הדבורים יוצא מן השרץ האסור במאכל, והרי ישנו כלל- "היוצא מן הטמא- טמא", ועדיין שניהם מותרים באכילה, ושניהם מצטרפים לשבח הארץ, כוחה של הארץ להפוך טמא לטהור.

 

עידית ברטוב היא מוסמכת לרבנות ותלמידת דיינות, המלמדת וכותבת במסגרות שונות. אם לשישה, כבאית מתנדבת ופעילה למען המקדש