פרשתנו ממשיכה את מהלך האירועים מפרשת שמיני, עת הסתיימו ימי המילואים והוקם המשכן באופן קבוע בראש חודש ניסן. ביום השמיני ירדה אש משמים כאישור להשראת השכינה, וכפי שראינו, אותה האש היא שאכלה גם את נדב ואביהוא. רצף המאורעות הכרונולוגי יתחדש בספר במדבר בפרשיות נשא ובהעלותך, שם יקריבו הנשיאים את קורבנותיהם בשנים-עשר הימים הבאים, ואהרון יצווה על העלאת הנרות כהמשך לכך.

תפילה על האש

כפי שאמרנו, מתו נדב ואביהוא כקרבן בעת חנוכת המשכן, מוות שביטא דבקות מלאה בקב"ה, וכדברי הרב קוק באורות הקודש: "המוות הוא חיזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם". המדרש מספר כי עם סיום המילואים, לאחר שהוקרבו כל הקרבנות, ושנעשו כל המעשים הנדרשים, לא ירדה שכינה לישראל. היה עומד אהרן ומצטער, אמר יודע אני שכעס עלי המקום בשבילי לא ירדה שכינה לישראל [בשל חטא העגל] … מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. …באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא. כלומר – משה ואהרון על תקן גדולי הדור, מביאים להשראת השכינה, אך בו זמנית מתרחש אירוע נוסף, ולכאורה לא קשור – נדב ואביהוא נבחרים להיות הם גדולי הדור, שבזכותם מתכבד שם ה'.

דברי משה לאהרון מחזקים טענה זו: "הוא אשר דבר ה' לאמר ונקדש בכבודי" אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקדוש ברוך הוא, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. יציאתם של נדב ואביהוא מתוך הכלי של גופם, מרוב האור שנחשפו אליו, היא שקידשה את המשכן, כתיקון לחטא העגל. בפוטנציה, היו בני ישראל כולם במקום זה לאחר מתן תורה, כשחזו פני א-לוקים: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. אולם החטא פגם בהם, ועטרותיהם הוסרו מעליהם.

עם ירידת האש, הביאו גם נדב ואביהוא אש למזבח הקטורת, כפי שאכן נצטוו לצורך עבודת התמיד, וכפי שכתב הרמב"ם (על פי המדרש) לדורות: מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. מעניין שאירוע דומה חוזר שוב בבית המקדש של שלמה: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש שתרד אש מן השמים ולא ירדה, התפלל שמונה תפלות ולא ירדה, כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד ירדה, שנאמר וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה. דוד שבשנת שמונה למלכו, עלה למלוך בירושלים, התחיל בייסוד המקדש, אך לא זכה לראות בבניינו. (המורות לספרות מתבקשות להבחין בדמיון- ויהי ככלות משה/ וככלות שלמה, היום השמיני והשנה השמינית, וחינוך הבית או הנחת יסודותיו ע"י מי שלא ראה בשימושו. וכמובן גם ברכת העם, השראת הענן וירידת האש).

,

לכפר על הקב"ה

פתיחת הפרשה נראית לכאורה מיותרת- וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:… דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. משה מצטווה להורות את אהרון על עבודת יום הכיפורים, אך זו נאמרת בסמיכות למיתת נדב ואביהוא. לאיזה צורך משמש ציון הזמן הזה? המדרש מסביר כי מדובר בכניסת הכהן הגדול לפני ולפנים, אל קודש הקדשים, ויש בזה אזהרה לאהרון, שאם יעבור על הצו, ימות כשני בניו. ובהמשכו: ולמה נסמכה מיתת שני בני אהרן לפרשת יום הכיפורים, ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת כיום הכיפורים. גם בהלכה ישנו יחס מיוחד למיתתם, והטור כותב, כי ביום ראש חודש ניסן, ישנה תענית מדאורייתא על מות בני אהרון. גם השולחן ערוך כותב שזהו אחד מימי התעניות, בהם אירעו צרות לאבותינו, וראוי להתענות בו על אף חלותו בראש חודש. יתר על כן- זהו ר"ח ניסן, החודש שבכולו אין מתענים ואין מספידים.

מהו אם כן הקשר ליום הכיפורים? ביום זה שהוא כולו חסד מאת ה', אנו חווים מעט על קצה המזלג את הווייתם של נדב ואביהוא. אנו מתנתקים ומתעלים מעל לקיום הגופני כמלאכים, ומחוברים באופן מוחלט אל נשמת ה' שבנו (אם נתעלם לרגע מהבמבה ומהטיטולים). השל"ה הקדוש הציג שני אופנים לקידוש הגוף – האחד כנדב ואביהוא ורבי עקיבא שנשרפו על קידוש השם, והשני כחנוך ואליהו, שגופם עלה עמם לקיום גבוה יותר. בשני המקרים נתקדש גם הגוף מרוב דבקות בקב"ה. לא מפתיע אם כן, שביום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות, המפרטת את עבודת הכהן הגדול, ולאחריה מפטירים במשמעותו  של היום לאדם הפרטי, מפרשת פנחס. אנו פותחים בנדב ואביהוא, שהאירו ופתחו בפנינו את גילויו של יום הכיפורים.

מה שאולי כן מפתיע הוא העובדה שכאשר מצווה ה' את משה על ימי המילואים (בפרשת תצווה), הוא אומר במפורש: וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים. על פר זה אומר המדרש כי נצטוו במילואים בלבד ולא לדורות, אך הרמב"ם כותב במפורש, כי בעבודת יום הכיפורים מקריבים פר לחטאת, כפי שנאמר בפרשתינו.

מסתבר, שהקשר עמוק יותר, כי מה שנראה כאירוע יחידאי הפך בעצם לאב-טיפוס ולמודל לדורות, גם בחנוכת מקדש שלמה, לאחר שבעת הימים מתקהל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, כלומר בחג הסוכות, והחגיגה נמשכה ברצף ארבעה עשר יום. אומרת הגמ': אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. המדרש מלמד אותנו כי חנוכת המקדש שקולה ליום הכיפורים מבחינת הפוטנציאל הרוחני הגלום בה, התמסרות ודבקות מלתתא וכפרה ומחילה מלעילא. גם כאן כמו במשכן- וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת, והשכינה יורדת ומתגלה.

 חנוכת בית שני נעשית בשני שלבים- חנוכת המזבח, וחנוכת המקדש. ספר עזרא מתאר את שני האירועים, ושוב החנוכה (הראשונה) מתרחשת בחודש תשרי- וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם,… וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים… וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם. מבאר המלבי"ם, כי העם הקדים לעלות לירושלים בסוף חודש אלול, וחגגו שם את כל חגי תשרי, אך הם הקריבו רק עולות ותמידי החג, ואילו חטאות ואשמות ומנחות לא הקריבו, כולל אלו של יום הכיפורים.

אם נחזור ליום חנוכת המשכן, היום השמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן, ביום זה הוקרבו שלוש חטאות: שעיר של ראש חודש, חטאת היום השמיני למילואים ושעירו של נחשון בן עמינדב, הראשון לנשיאים. והרי הפסוק אומר: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף. מכאן מבין המדרש כי רק אחד משלושתם נשרף, "ואיזה מהם נשרף? שעיר ראש חדש שנאמר – ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. וכן הוא אומר ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם".  שעיר ראש חודש מיועד לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, ולכאורה יש בזה אישור לכך שנעשה חטא בעבודת המשכן, והרי קדמה לשעיר זה מיתת נדב ואביהוא.

אך בחטאת ראש חודש ישנו עניין נוסף, במס' חולין מופיע מדרש ידוע, המתאר את בריאת שני המאורות הגדולים, והקטנת הלבנה: "אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? … אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' – אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לומר זאת, אך חטאת ראש החודש בא כביכול לכפר גם על הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ירח מלא

מן המשל ניתן ללמוד כמה נמשלים, לעניינינו נראה כי הלבנה ביקשה דבר ראוי ואין בדבריה עזות או חוצפה, היא ביקשה דבקות מלאה, וה' ניסה לרצותה בהקטנה ובהתבטלות. גם הקב"ה יודע כי הצדק עמה, אך העולם נברא שלא על-פי תכניתו המקורית של הבורא, בשל ערבוב החסד ופתיחת דלת לחזרה בתשובה, והאור נגנז לעתיד לעולם שכולו טוב. חטאת ראש החודש מזכירה לנו שעולמנו עדיין פגום (כפגימת הלבנה), ובעטיו של פגם זה התאפשרה דבקותם של נדב ואביהוא רק באמצעות הפרדות הנשמה מן הגוף.

הנשים והכתרים

במוצאי יום כיפור, יום החסד האולטימטיבי, על אף הצום הממושך, שרויים כולם בשמחה, ויוצאים מבית הכנסת – לקידוש הלבנה. בסיומה של הברכה אומרים את הפסוקים שלעתיד לבוא: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים… ביום הזה ישוב העולם לתיקונו ולתכליתו הראשונה:" ויהי רצון מלפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי, למלאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה, וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר: את שני המאורות הגדולים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: וביקשו את ה' א-לוהיהם ואת דוד מלכם. אמן" בשולי הדברים נזכיר, כי הנשים לא חטאו בחטא העגל, מה שאומר שהן נותרו עם הכתרים שקשרו המלאכים לראשי בני ישראל בהר סיני, ושהוסרו מהם לאחר חטא העגל. נשים גם קיבלו שכר על כך, והן משמרות ראשי חדשים, אולי זו הסיבה מפטור הנשים מברכת הלבנה עם חידושה? הן הרי כבר ביקשו את ה'.