אם יש משהו שנוגד את המושג "אישה", הרי זה מסע כי אישה היא בית. הדרכים והמסעות המייגעים הם היפך טבעה של האישה. פרשתנו, "מסעי", מתארת 42 מסעות מפרכים שעשו בני ישראל במדבר: ויסעו-ויחנו-ויסעו-ויחנו. גם בימי בין המְּצרים יש 42 מסעות: 21 ימים ו-21 לילות. ומסע נוסף, קורע לב, עובר על השכינה בזמן החורבן: עשרה מסעות נסעה שכינה,[1] חז"ל מתארים. איזה מסעות נוסעת השכינה כשהיא עוזבת את ביתה! מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן הבית, וממפתן הבית לכרובים. היא שוב חוזרת לכרובים, שהם כמו ילדיה, כי היא לא יכולה להיפרד. מחבקת את המנורה ומחבקת את המזבח ובוכה. כשהיא עוזבת, היא מבינה שזה היה ביתה ועד ששוב תחזור, מחכה לה מסע כל כך ארוך שהיא תעבור.

למה הוא כל כך קשה לנו, המסע הזה? כי בכל אישה מסתתרת ילדה קטנה. נשים הן בסך הכל ילדות קטנות שרוצות לשבת ולקבל עצה טובה מאמא. ופתאום אמא עצמה – אין לה בית.

שלושת השבועות הם זמן מועקה: ל"אמא" אין בית. "מיצרים" ו"ירושלים" הן שתי מילים סותרות, כי ירושלים היא אמא ענקית, עם יכולת הִתמתחוּת אינסופית. הרי מעולם לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין בירושלים".[2] בשלושת הרגלים היא היתה מאכלסת מאות אלפים. כשעם ישראל היה מגיע לירושלים למועדים, זה היה נראה כמו עדרים עצומים של צאן; כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ […] מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם.[3] את כולם היא מקבלת, אמא. רק בואו, ילדים. רק בואו. שוש תשיש העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.[4]

אז איך פתאום היא נהייתה צרה, ירושלים? מה, אין מקום לכולם? זהו, שלא. כשיש לה בית היא כל כך שמחה לאכלס בו את כולם: "רק תבואו, תישארו עוד יום". ואילו עכשיו, בימי חורבן הבית, אמא חסרת בית. כי מגיע שלב בחיים, שאף פעם לא מכינים אותו אליו מספיק. לעולם לא תהיי מוכנה לשלב הזה, שמגיע

 

במפתיע: פתאום לאמא אין מקום ואת צריכה לטפל בה. זה מהפך חשיבתי כל כך גדול.

כמה קשה לראות את אמא המלכה – רחל מבכה. לראות את בעלת הארמון – הומלסית פתאום. זו שאין לה מקום, לא עבורה וגם לא עבורי. לא טוב לראות את אמא ואבא ככה. זה כבר לא "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ".[5]  לכן אנחנו לא אוהבות את ימי בין המצרים.

וההבנה הזו כל כך קשה לאישה. להבין שפתאום אמא כל כך זקוקה לך ואין לך יותר בית לחזור אליו, כי צר המקום.

אז מה עושים כשלאמא צר המקום?

מגיע חודש אב. "אב" הוא אבא. "אב" – ראשי תיבות "אבא בא". כשאת מרגישה כמו ילדה קטנה שאין לה בית לחזור אליו והיא עוד צריכה לדאוג לאבא ואמא, או-אז מגיע חודש אב. אב הוא אבא שבשמים והוא אומר לך: דעי לך, כשאת מרגישה כל כך חסרת אונים, שאין לך למי לפנות, ממוֹעטת כל כך, אז אני נכנס לחייך. משנכנס אב, ממעטין בשמחה.[6] מתי אבא נכנס לחייך הכי קרוב? דווקא כשאת כל כך ממועטת בשמחתך. כשאת מרגישה כל כך קטנה מול מסע החיים הגדול והמבהיל "ואיך אני אסתדר עכשיו?" – אז עכשיו, שאת מרגישה כל כך קטנה, את נותנת מקום לאבא להיכנס המון-המון לתוך החיים שלך; נכנס אב!

בחודש אב, דווקא בפחד הגדול הזה, בימים הלא-סימפטיים האלה, דווקא אז הנוכחות של הקב"ה מורגשת כל כך. שימי לב, אבא לא נכנס אליך הביתה באדר. כשמרבין בשמחה את מאושרת ויש לך הכל. אבא לא נכנס אליך הביתה אפילו באלול – המלך בשדה ואת יוצאת אליו. אולם יש חודש אחד בשנה, רק אחד, שבו את כל כך מסכנה ואין לך מי שינחם אותך ועוד את צריכה לתת כוחות לאחרים. בחודש הזה אבא נכנס אליך הביתה במלוא גודלו.

ההופעה שלו מפחידה קצת כי זה העומק של חודש אב, שמזלו אריה. נוכחות מפחידה, אבל כל כך גדולה ומפעימה. הרי את מי הילדים רוצים להיות בגן החיות, את פינת הליטוף הגועלית עם ניחוחות הכבשים? הם רוצים לראות את האריה. הוא מבהיל ומעורר יראה אבל זה וואו, לראות אריה במלוא עוצמתו.

בחודש אב, ממקום של מצוקה והתמעטות, מרגישים את ה'. דווקא אז נכנס אב, דופק בדלת ואומר: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי. באתי כי אין לי בית, סגרו לי את בית האבות, את בית האב שלי. החריבו לי אותו. אני רוצה להיכנס אליך. הרי לא תעזבי אותי בחוץ, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל!"טל דמעותיכם שעלו, כותב המדרש. "כל כך בכית בת שלי. באתי אליך".

ואת מתביישת לפתוח. ה' נוקש בדיוק בזמן שבו הבית שלך הכי מבולגן ואת נראית הכי נורא בעולם. "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", את אומרת לו מהצד השני של הדלת. "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?"[7]

"איככה" היא מילה גרועה עוד יותר מ"איכה", המילה שפותחת את המגילה הטראגית של החורבן. "איככה" משמעה "אין בעולם. אני לא מסוגלת, ריבונו של עולם, שתראה אותי במצבי השפל. כבר רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי. אני לא מנסה אפילו לצאת לחפשׂ ישועה. איככה אקום ואפתח לך את הדלת?!"

אנו בימים של תוכחה. החורבן כל כך גדול והשבר כל כך עמוק, וזו התוכחה במלוא עוצמתה כי השאלה הגדולה היא "איך, איך יכולנו לעשות ככה לאבא?" ודווקא זמני תוכחה גדולים הם זמני נוכחות. דווקא בזמנים העזובים האלה, כש-אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד,[8] ה' הכי נוכח. כשאת לא מרגישה שיש לך אפילו אמא לשפוך אליה את הצרות שלך, הנה ה' מגיע במלוא גודלו, במלוא עוצמתו.

ראש חודש אב המתקרב הוא זמן של קשר מדהים. זו קירבה ממקום של מצוקה, נכון, אבל כאן ה' נמצא יותר מאשר בזמני שמחה.

אז מה אפשר לבקש ממנו?

"ריבונו של עולם, אני במסע ארוך ובת ישראל לא בנויה למסעות מפרכים. היא נסיכה. אז אני רוצה שזה יהיה מכובד. ואני רוצה שגם במסע הזה תביא לי בן זוג שיאהב אותי, וילדים טובים, ושמחה".

בזכות מה מבקשים כך? בזכות אהרון הכהן, שיום פטירתו בראש חודש אב. הוא, לכל אורך המסע המפרך במדבר, דאג לדבר שאיש לא דאג לו: מכובדוּת. אהרון הוא שמביא ענני כבוד ודואג לשלום-בית בין איש לאשתו. ענני הכבוד היו מורידים לנשים בשמים ותכשיטים – לכאורה, מה הם קשורים עכשיו באמצע המסע?! הם התוספת שמטשטשת פגמים ומומים ומחליקה את המהמוּרות שבדרך.

ביום חמישי בערב, משנכנס אב, ביום פטירת אהרון הכהן, יש לבקש מריבונו של עולם: "ה', אני מבינה שזה מסע ארוך. אני מבינה שצריך לעבור עוד כמה תחנות עד שיבוא משיח ועד שאבנה בית לאִמי ההומלסית, לשכינה. ובינתיים, ריבונו של עולם, תן לי כבוד גם במסע המנַוֶול הזה. בזכות אהרון הכהן עטוף אותי בענני כבוד". תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ,[9] זה השיר ששרו עשרות פעמים ביום גירוש גוש קטיף לפני 10 שנים, כי בן אדם עני מרגיש לא-לבוש אז מה התפילה שלו? "יעטוף". שאני ארגיש עטופה, ריבונו של עולם. שארגיש שנכנסת אלי הביתה, אפילו שאני כל כך ממועטת.

צריך להבין שאנו בזמני התוועדות: קָרָא עָלַי מוֹעֵד.[10] ה' כל כך פה והוא בוכה איתך. ואני בונה על התפילה של בנות ישראל הרכות והענוגות, שכף רגלן לא רגילה למסע הארוך הזה. בעזרת ה', בזכות התפילות של בנות ישראל, הקב"ה בחודש אב ברחמיו יעטוף אותנו בענני כבוד ויביא אותנו הביתה.

 

לתכנים נוספים של הרבנית ימימה לחצי כאן http://parasha.ravpage.co.il/mishelach

 

[1] ראש השנה ל"א, ע"א.

[2] משנה מסכת אבות פ"ה משנה ה.

[3] יחזקאל ל"ו, ל"ח.

 [4] כתובות ח', ע"א.

[5] ישעיהו ס"ו, י"ג.

[6] תענית כ"ו, ע"ב.

[7] שיר השירים ה', א'-ב'.

[8] איכה א', א'.

[9] תהילים ק"ב, א'.

[10] איכה א', ט"ו.