בתוך קבוצת הטומאות המרחיקות את האדם מן הקודש ומן הקדושה, מצוי נגע הצרעת. ומכל סוגי הטומאה, מהווה טומאת המצורע את הריחוק הגדול ביותר. בעוד שטמאי מתים (מת- אבי אבות הטומאה!) יוצאים ממחנה שכינה בלבד, כלומר – שטח בית המקדש גופו, וזבים וזבות מורחקים אף ממחנה לוויה, הרי שהמצורע מגורש אל מחוץ למחנה ישראל.

וכולם באבק לשון הרע

מכאן שהפגם הרוחני שבצרעת הוא החמור מכולם. במה ייחודו? אומרת הגמרא במס' ערכין: זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. במסכת ב"ב נאמר, כי רוב בני האדם נכשלים בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם- באבק לשון הרע. מכאן שזהו חטא מאד "פופולארי", וכמעט בלתי נמנע. על פסוק יצירת האדם בשיתוף עפר ונשמה: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, מתרגם אונקלוס- והות באדם לרוח ממללא, כלומר כח הדיבור, הוא ההופך אותנו לנבדלים מיתר הברואים. כשם שהעולם נברא בעשרה מאמרות, גם בכח לשוננו ניתן לברוא, או להחריב.

על פי הפסוק מקהלת: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, משווים חכמינו בין מספרי לשון הרע ובין הנחש, שאלו את הנחש- מה אתה נהנה שאתה נושך? אמר להם עד שאתם שואלין אותי למה אין אתם שואלין לבעלי לשון הרע, מה נהנה שאומר לשון הרע? הנחש, בשונה מיתר בעלי החיים, ההורגים על מנת לאכול, מכיש בלא תועלת ותכלית, וכך גם מספרי לשון הרע, מזיקים על מנת להזיק. מלבד הדמיון לנחש בשל נשיכתו, ישנו קשר עמוק יותר בין שני אלה, שכן הנחש היה הראשון שהשתמש בלשונו כדי להרע, והמדרש אומר שאמר לשון הרע על הבורא בעצמו: הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם, כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו, אמר להן: מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. הנחש אינו נשכר מכך שאדם וחווה אכלו מן העץ, כל שכרו היה יצירת חיץ בין האדם ובין הקב"ה.

מדרש נוסף מונה את המעשים השליליים, אותם שנא ה' (עיניים רמות, לשון שקר, ידיים שופכות דם נקי, רגליים רצות לרעה ועוד), והשביעי, הקשה יותר מכולם, הוא תועבת נפשו, ואיזה זה? המשלח מדנים בין אחים. על כך אומר הזוהר- שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו- אל תקרי מצרות אלא מצרעת. כפי שאמרנו, רבים נכשלים בעוון זה, ואף משה רבנו, המנהיג האוהב והמסור אמר על עם ישראל- וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, על כך מראה לו הקב"ה שני אותות- המטה שהופך לנחש (בעל הלשון הרעה), וידו מצטרעת כשלג, בכך מרמז לו הקב"ה שאין לדבר לשון הרע על בניו.

מרים הנביאה
הצרעת אינה עונש. מרים הנביאה

במקרים נוספים מצאנו את הצרעת הבאה כעונש, "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין", חלקם כתובים באופן מפורש וחלקם רמוזים בפסוקים ומבוארים במדרשים. פרעה, הלוקח את שרה מאברהם מנוגע 'נגעים גדולים', גם פרעה, המשעבד את עם ישראל, נצטרע, ויעצו לו חרטומיו לרחוץ בדם התינוקות, נעמן שר צבא ארם, היה גבה לב ולקה בצרעת, וגיחזי נערו של הנביא היה תאב בצע ו"ירש" את צרעת נעמן. חכמים מספרים שאף קין נצטרע, וזהו האות שניתן לו על מצחו. מרים, שהצטיינה בכח דיבורה לנוכח רשעות פרעה וכנגד פרידתו של עמרם מיוכבד, מדברת במשה על שפרש מאשתו, ומצטרעת גם היא. כאן איננו רואים מוטיבציה שלילית, נהפוך הוא, ועל כן נוהגים בה כבוד, והעם ממתין לה שבעת ימים. צרעת מרים היא יותר אות ובירור מאשר סנקציה ועונש.

הצרעת המלכותית

חזקיהו המלך בגובה לבו ביקש להקטיר קטורת בבית המקדש, והצטרע עד יום מותו, דוד המלך נצטרע מתוך בחירה, כחלק מכפרתו, והזוהר מתאר כי לנוכח קללותיו של גליית את הא-לוקים, הסתכל בו דוד והביא עליו צרעת מכח מבטו. בכל אלה ניתן למצוא ראיה לכך שהצרעת באה כעונש על חטא, אולם מקרים נוספים של צרעת מצרפים פן נוסף ומפתיע. חז"ל מספרים כי בת פרעה היתה נגועה בצרעת, ולכן ירדה לטבול ביאור, כאן ברור שאין מדובר בענישה על מעשה רע. יותר מכך, המדרש מספר כי בשעה שדוד בא להילחם בגליית, ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, תן לי אות כדי שאדע שאני נוצחו. מיד נשא עיניו וראה שזרחה בו צרעת. גם את בשורת מנוסתו המבוהלת של מחנה ארם (בספר מלכים) מבשרים למלך ארבעה מצורעים.

צרעת זו באה לבשר ישועות וגאולה, ובחלק מן המקרים היא מסמלת – מלכות. המדרש המפרט את סוגי הנגעים אומר: הכתוב מדבר במלכיות- שאת זו בבל, ספחת זו מלכות מדי, בהרת זו מלכות יון, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות אדום. כל מלכות מייצגת כח רוחני שונה, וכנגדה קיים נגע ייחודי לה.  פרעה(כפול שניים) ובתו, עוזיהו ודוד, ואפילו משה ונעמן נכללים בקבוצת ה"מצורעים המלכותיים", והמדרש מוסיף עליהם עוד: שלושה ניבטו ולא ראו ואלו הן: נבט, ואחיתופל, ואיצטגניני פרעה. נבט ראה אש שיוצאת מאמתו, הוא סבר שיהיה מלך, ולא היא – ירבעם הוא שיצא ממנו. אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר שיהיה מלך, ולא היא – בת שבע בתו היא שיצא ממנה שלמה. כאן מתקשרת הצרעת באופן מובהק לאות מלכותי.

המהר"ל מסביר כי אכן המלך דומה למצורע, בהיות שניהם נבדלים מן העם, ויותר מכך- על פי הסימן שנותן רשב"י, המשיח יושב בשערי רומי וסובל חוליים ופצעים, ומבאר המהר"ל כי גם המשיח הוא מצורע, "כי כל מעלה עליונה קודם שהיא יוצאת לפעל נקראת צרעת".  דבריו נראים סתומים ביותר, ולא ברור כיצד הגענו מבידוד וסילוק מכל המחנות אל מלכות, גאולה ומשיח.

בגדי העור ובגדי האור

על פי הסוד, מקורה של הצרעת נעוץ בחטא האדם בגן- העדן (ושוב אנו מתחברים אל הנחש), שבעטיו נלקחו מאדם וחווה כתנות האור והוחלפו בכותנות עור גשמיות וגסות. כותנות האור הראשונות מתוארות במדרש – חלקות כציפורן וככלי פשתן דקים ועדינים. על מנת לנסות ולחזור מעט אל אותו האור, אנו מביטים בציפורניים בשעת ההבדלה, עם ירידתנו בחזרה אל החולין, לאחר שפשטנו את בגדי האור של השבת. גם הפשתן הבא מצד החסד (בניגוד לצמר), מופיע בהזדמנויות שונות, כזכר לאותו הבגד שאיבדנו: תכריכי מתים עשויים פשתן, בגדי הכהנים עשויים פשתן, ותלמידי החכמים שבבבל לבשו פשתן לבן. בגדים כאלה לובש כל העם ביום הכיפורים.

מה הקשר בין הנחש למשיח?
מה הקשר בין הנחש למשיח?

מהי אם כן מהותה של הצרעת? בתרגומה לארמית פירושה הוא-  סגירו, ומבאר הזוהר שפירושו- סגירה של האור והשפע, ומניעת המשכתו. אלה בגדי העור, העוצרים בעד האור הרוחני מלהשפיע. זאת אומרת, שקיים אור, אלא שהוא מנוע מלהתגלות. בעל השם משמואל מפרש כי מלבד גוף, נפש ונשמה ישנו גם צלם א-לוקים, וכנגדם ישנם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, והחמור מכל- לשון הרע, המסירה את צלם הא-לוקים שבנו. חשוב להזכיר כי רק בעם ישראל יתכן מצב של טומאה, ולכאורה זה הפוך ממה שהיינו מצפים. יתר על כן, גם צרעת הבתים, שנועדה לחשוף עבור בני ישראל את האוצרות הטמונים בין קירות הבתים, אפשרית רק בארץ-ישראל. מסבירים המפרשים כי זה נובע מגודל מעלת הארץ וקדושתה, ובא כתוצאה מהשראת השכינה בקרב העם.

כיצד יתכן שמחלה כה קשה ייחודית לעם ישראל? מסביר הכוזרי, כי ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חולאים מכולם ורב בריאות מכולם. כלומר- רוב רגישותו וזיכוכו של הלב, הם שהופכים אותו לעדין ולפגיע יותר, והוא מגיב לכל חריגה. מצד שורשם הרוחני, אין החטא דבק בישראל באופן מהותי, ותמיד הוא יישאר חיצוני להם, לעומת זאת עמים אחרים מילאו את סאת חטאיהם עד שנעלמו מן העולם. גם הצרעת היא מעין זיהום חיצוני המנקז אליו את הגורם הזר שפלש לגופנו, ומסלקו החוצה. בידוד האדם ע"י הוצאתו מן המחנה, מבררת את הטמא מן הטהור ואת האסור מן המותר, לאחר טהרתו וכפרתו ישוב המצורע ויהיה כיתר בני העם, נקי מפשע. צלם א-לוקים חוזר אליו.

אם נחזור למלכות וממנה למלך המשיח, נקבל תובנה נוספת. גדולי החסידות בעקבות הזוהר אמרו לנו כי משיח בגימטריא שווה לנחש, וכוונתם לכך שכשם שמתוך הצרעת מתגלה הקדושה הגנוזה בתוכנו, כך המשיח נולד דווקא מתוך כח הנחש. מסביר השל"ה הקדוש כי עשו אוחז בעקב יעקב כשם שהנחש מכיש בעקב (ישראל משולים לראש), באופן זה כובש יעקב את האדמוני, ויוצא ממנו דוד האדמוני, שהוא "עם יפה עיניים וטוב רואי". ומוסיף רבי צדוק, כי כח הנחש מופיע אף בקדושה, שכן אכילתו עפר ללא תאווה והנאה היא מעשה נקי וחף מכל נגיעה צדדית, גם בירור חטא הנחש ייעשה ע"י המשיח, ויביא אותנו לעבודת ה' טהורה. ומכיוון ששושלת דוד באה מתוך הקלקול של סדום ומואב, יש בו היכולת להתמודד עם כח הנחש הפגום ולתקנו בבחינת 'זדונות נהפכים לזכויות'.

עידית ברטוב היא מוסמכת לרבנות ותלמידת דיינות, המלמדת וכותבת במסגרות שונות. אם לשישה, כבאית מתנדבת ופעילה למען המקדש