אז היום אני רוצה, או שמא מכריח את עצמי, לדבר על דייטים.

מי מביניכן שכבר לאחר שורה זו מרגישה סלידה עזה ואת ארוחת הצהריים מתחילה לטפס לה במעלה מערכת העיכול, אין לי אלא להבין לליבה ולנחם אותה בכך שכולנו באותה סירה ובדיוק על זה רציתי לדבר.
על השיממון האינסופי, על החזרה הבלתי נגמרת, על השעמום חסר התוחלת. בקיצור, על דייטים.

אכן, ידענו ימים אחרים. ימים בהם היינו צעירים, יפים ואופטימיים, ובעיקר חדשים בתחום. כל דייט טמן בחובו אפשרות למפגש קסום, יציאה למסע מופלא עמוס הרפתקאות. בעלות הדמיון המפותח יכלו ודאי לתאר לעצמן בית עם גינה, נדנדה, דשא וילדים משחקים בו. וכמובן, איזה כיסוי ראש הן חובשות בתמונה דמיונית זו.

בצעירותי גרתי עם שותף שכנראה נולד זקן מפוכח. הייתי מגיע לדירה ורואה אותו עם ראש באדמה. לשאלתי מדוע נפלו פניו, היה אומר שקיבל טלפון של בחורה, והוא אמור להתקשר אליה, ואין לו כח, והוא לא יודע, ומה ייצא מזה בכלל, ולמה שהפעם זה יצליח, ושאר שאלות נכוחות ומצוינות.

אני, כמו שחבר אמת אמור לעשות, הייתי מתקומם כל כולי כנגד גישתו זו. אמרתי לו שאם הוא מגיע ככה לדייט, באמת אין סיכוי שיקרה משהו. הנה, קח אותי לדוגמא, אמרתי. אני יוצא לכל דייט בהתלהבות, כאילו זאת האחת והיחידה, זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי.
אכן, הוא אמר, ואתה עדיין לא נשוי. וכל פעם אתה מתאכזב מחדש. עדיף להיות כמוני, לא לצפות יותר מדי, ומה שיהיה יהיה.
הויכוח הזה ניטש ביננו בעוז כל תקופת יציאתנו לדייטים.

לימים, התברר שהוא צדק, מכמה סיבות.
ראשית, הוא נשוי ואני לא. למרות שבשיחה האחרונה בינינו, בה שפכתי בפניו את מר ליבי, את הייסורים העוברים עלי, כמה קשים הדייטים, וכמה קשה לייצר זוגיות, הוא הסתכל עלי בעיניים טובות ואוהבות ובשיא הכנות אמר לי:  יותם, אין לי מושג איך זה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת, כשאני מהצד הנשוי ואתה מהצד הרווק. ממש באותה מידה זה יכול היה להיות הפוך. באמת שקרה לי נס. אני לא איזה חכם גדול בעניינים האלה.

הסיבה השניה והיותר רצינית לצדקת דרכו היא שאני פשוט הפכתי להיות כמוהו. אחרי מספר לא מבוטל של דייטים, מספר עצום באופן מבהיל, אחרי אכזבות חוזרות ונשנות, גם אני איבדתי אמון בעולם הזה. למעשה, מעולם לא התפתח לי קשר רציני מדייטים. כל הקשרים שהיו לי התפתחו באופן אחר, טבעי יותר. חברה של חברה, מפגש בארוחת שבת או אירוע חברתי אחר.

יחד עם זאת, אני עדיין יוצא לדייטים. לפעמים יש תקופות ארוכות של יובש, שום מפגש מקרי לא מתרחש, והתחושה היא שאי אפשר לשבת בבית ולחכות שתנחת עלי אישה מן השמים. יש לקום ולעשות מעשה. ומה כבר אפשר לעשות? פשוט לחזור להצעות המחכות שדחיתי כי לא היה לי כח. לפחות אני בתחושה שאני עושה משהו.

 האמת היא, שאני עדיין חושב שצדקתי אז. משום שאם כבר יוצאים לדייט, חייבים לצאת עם אנרגיות טובות. חייבים להאמין שאולי הפעם זה יקרה. אבל איך לעזאזל עושים את זה?

בתחילת תקופת הייאוש מדייטים יצאתי עם מישהי חמודה ממש, שמעט הדייטים שלנו היו זוועה. שום דבר לא נפתח, השיחה לא זרמה, המפגש הרגיש מלאכותי והמבוכה הייתה רבה. כשהבנו שזה לא זה היינו על אוטובוס בתוך תל אביב, שם התגוררתי אז. כשרציתי לרדת מהאוטובוס ליד ביתי ואיחלתי לה בהצלחה בהמשך אמרה פתאום:

– מה, ככה? נפרדים? זהו?

– זה מה שאמרנו, לא?

– כן, נכון, אבל אי אפשר ככה, פתאום, בבת אחת. חכה, אני יורדת איתך.

לא ממש הבנתי מה קורה, אבל כמובן שהסכמתי. עלינו על גג הדירה שלי עם שתי כוסות תה ודיברנו. אבל הפעם באמת. פתאום השיחה קלחה, והבחורה נפתחה, ואני נפתחתי, ובדיוק כשחשבתי שהנה אנחנו מתחרטים ומשהו מתחיל לקרות, היא נפתחה לגמרי. סיפרה לי שבעצם היא מאוהבת בטירוף במישהו, מישהו שזה לא יכול לקרות איתו בחיים – מסיבה כלשהי שלא אפרט, נגיד שהוא נשוי לצורך העניין – אבל היא לא מצליחה לשחרר את זה. ישבנו שעות ודיברנו. כמובן שבסוף נפרדנו.

 כמובן שאני לא מציע להיפרד כדי שהדייט יזרום, וגם לא להיות מאוהב במישהו אחר, אבל אולי מפגש יכול להתרחש כשמסירים ממנו את הרצינות התהומית, מבינים ששום דבר עדיין לא הרה גורל, ואפשר פשוט ליהנות מחברת מישהו, בלי העומס הכבד של העתיד. מותר אפילו להשתטות קצת, לנסות לשבור את השגרה המוכרת.

מה שמזכיר לי עוד מעשה, על בחורה נוספת, שדקות ספורות מתחילת הדייט התחלנו לדבר על המאיסה בדייטים. כדי לא לצאת מפגרים בעיני עצמנו, הנהנו אחד לשניה בהסכמה שאין לנו דרך אחרת להיפגש. פתאום עלה במוחי רעיון. הרי בא לנו שהחיים יהיו כמו סרט, בחורה רוצה שבחור יחזר אחריה, בחור רוצה להתחיל עם בחורה, להרגיש שהוא כובש אותה, זה הכל. לא רוצים שידוך מהדודה. רוצים את הקסם.

החלטנו לשחק את המשחק. הצעתי לה לשבת על ספסל ולעשות עצמה מתעסקת בענייניה. התכנון היה שאני אעבור שם לתומי ואתחיל איתה. וכך עשינו. אמנם יצאה לי שורת פתיחה מפגרת, והיא נכנסה למשחק לגמרי, ובערך בשלב הזה אני נתקעתי, אבל זה אחד הדייטים שאני זוכר לטובה. הוא היה אחר, כיף, מצחיק וזורם.

מוזמנות לנסות בבית.

שלכן, הרווק.