יש לי יכולת לדמיין, תמיד הייתה לי. אני שוגה בפנטזיות, אוהבת סיפורים, סרטים, ספרים, כל מה שנותן דרור וחופש לדמיון ויצרתיות.  לכן כשפגשתי את א' חשבתי שזה סיפור שיכול להסתיים טוב, להיות חומר משובח לאגדה רומנטית, סיפור טוב לילדים. גרסה יותר קצרה ופחות מפותלת של "איך פגשתי את אמא". איך היא הציעה לו חברות בפייסבוק אחרי שהם נפגשו במקרה בקרן רחוב בערב שבת.  אז פחות או יותר ככה זה היה:  א' אישר חברות, הזמין אותי לדייט ואחרי התכתבות שערכה בערך עשרה משפטים וארבעה סמיילים נעניתי לבקשתו המקסימה ונתתי לו את מספר הטלפון שלי. הפגישה ביננו היתה די מוצלחת. אם לומר את האמת, כבר זמן מה שאני משתדלת להנות בדייטים, ודואגת שיתרחשו בתפאורה טובה, כלומר מיקום שכייף לי להיות בו. א' בהחלט בחר אחלה לוקיישין והיה פרטנר מעניין וכיפי לבלות איתו את יום שישי בבוקר. מיד אחרי הדייט א' אמר שמזמן לא היה לו דייט כיפי כזה והיתה הרגשה שלבלות זמן ביחד לא דורש מאיתנו הרבה מאמץ.

אבל מי כמוני למודת ניסיון יודעת שסיפורים המתחילים יפה לא בהכרח מסתיימים אותו דבר. שום נזק לא קרה. א' כנראה לא יהיה בן זוגי ואבא לילדי, ובאותה מהירות שהקשר (או מה שזה לא היה) התחיל ככה הוא נגמר.

בהתחלה נרשמה התלהבות רבה. א' הראה עניין, ותקשר בכל דרך אפשרית, וואטס אפ, טלפונים ומפגשים תכופים. הוא גם הצהיר הצהרות כגון: "סיימתי את המשחקים וכעת אני מוכן לקשר אמיתי", "בראש השנה הבנתי שאני רוצה לא רק קשר, אני רוצה בית משלי ומשפחה", ואף סיפר לי שהוא לא מתכוון למשוך קשר על פני חודשים רבים, "תוך חודשיים שלושה אני כבר מחליט".

מההכרות העמוקה שלי עם עצמי אני יודעת שהצהרות כאלה, במיוחד כשהן מלוות בהתפעלות ועניין בי, גורמות לי להתקרב ולרצות, במיוחד כשזה בא ממישהו שמוצא חן בעיניי, כמו א' שהיה חמוד להפליא, לטעמי. אבל מההכרות הפרטית שלי עם המין השני (אגב כנראה יש גם נשים כאלה, פשוט איתן אני לא יוצאת לדייטים) למדתי "שכוונות לחוד ומעשים לחוד" ולפעמים יש גברים שרוצים אבל לא באמת מסוגלים. ואכן, תוך מספר ימים משהו השתנה. א' לא ממש תקשר, אפילו די נעלם. בהתחלה הוא הסביר שהוא חשב שהוא לוחץ מידי, אבל כשירדנו לעומקם של הדברים נראה שיותר מלוחץ הוא פשוט נלחץ.  חתכנו את זה. הוא, אני חושבת, הבין משהו על עצמו- שעבורו להיות בקשר, גם אם הוא רוצה את זה, זה בכלל לא קל, ואני הבנתי כבר מזמן שאני צריכה מישהו שממש רוצה קשר, ואין לי יכולת לעבור תהליכים שעברתי עם עצמי עם מישהו שלא ברור כמה זמן יקח לו לעבור את התהליכים האלה בעצמו.

יאמר לזכותו של א' שהוא נתן לי הרגשה שזה לא קשור אלי. הוא לקח אחריות על מה שקורה לו, אמר שהוא מופתע מהגילוי שהוא מתקרב ומתרחק באותה מהירות, ושקשה לו. הלוואי שהוא יבחר לעשות עם זה משהו, כי הוא בסך הכל עושה רושם של בחור טוב. אבל אני גם נתקלת בבחורים שתמיד מוצאים סיבות חיצוניות למה שקורה להם: "היא לא האחת" או "אני לא מרגיש", "לא נפתח לי הלב", תוך ביטחון שפשוט תבוא האחת שתפתח את ליבו שלו. אז מה עשית איתה שנה עד שהגעת לתובנה הזו?!

תפילות, קמעות, מזוזות וסגולות, כל מה שנותן לאדם אמונה ותקווה ברגעים קשים ובמקומות שהדברים לא הולכים כרצונו מבורך מבחינתי. אך עם זאת נראה לי שיש גם לאדם אחריות רבה על מצבו ודברים שונים שהוא יכול לעשות כדי לעזור לעצמו. ואני לא רוצה להשמע פטרונית ויודעת, כי באמת קטונתי, גם אני נעה בין תחושות של אחריות על מצבי לבין התחושה שזה גורל, אבל כמו שאביב גפן שר: "לכל אחד יש איזו דלת ורק שלי נשארת סגורה, אז אני מסתובב" אז אולי במקום להסתובב כל הזמן או לחכות שיגיע משהו והוא יפתח עבורנו את הדלת, אנחנו צריכים להבין למה הדלת בלב שלנו נשארת סגורה, והאם יש לנו מה לעשות כדי לאפשר לה להפתח.

לטורים נוספים של נעה שרון:
ה"ביצה"- מה אתם חושבים שקורה שם?
אז… מה נשתנה?
רווקה פלוס מינוס (בבנק)