זה קורה פעם בשנה.
בסך הכול פעם אחת בשנה, אירוע קטן, כמעט חסר-חשיבות.

לא, זה לא השלג בירושלים (עדיין מדחיקה), אלא ההשתלמות האגפית של אבי באילת. כשאני אומרת השתלמות אגפית אני כמובן מתכוונת לשנורקלים, בננות, ערב קריוקי ושיט תענוגות, עם או בלי זמר מזרחי. הוא כמובן מתאר את זה כנסיעת עבודה, מסביר לי עד כמה זה משמעותי להתקדמות המקצועית שלו ועד כמה הבוס שלו שם לב שובר את הקרח בצוות ומי סתם שיכור.

בשנה הראשונה הוא באמת לא רצה לנסוע והעדיף להישאר אתנו בבית (עם תינוק בן חודשיים. כן. אמין), אבל הוא היה חדש בעבודה, ולא הייתה ברירה. בשנה שעברה הוא לא הכחיש שעלול להיות לו גם קצת כיף, אבל שאין מה לעשות, ככה זה עבודה. השנה לא היו לא הכחשות ולא תירוצים. הוא רוצה לנסוע כדי ליהנות, בשביל החבר'ה, כדי לנוח קצת (לנוח?! ממני?!)

לא, לא! את זה אני לא מוכנה לקבל בשום פנים ואופן. אתה תשאיר אותי כאן בבית עם ילד בשיאו של גיל שנתיים הנורא ותלך לעשות חיים באילת? אתה חייב להבטיח לי שתסבול. לפחות קצת. אני חושבת שהמינימום שאתה יכול לעשות בשבילי זה להסתיר את ההנאה שלך, אמרתי, וביטלתי את אפליקציות הצילום בטלפון שלו.

בבוקר הנסיעה אני מנסה לשדר אדישות. היום יום רגיל, יוצאים לעבודה, חוזרים. חלקנו נחזור רק בעוד שלושה ימים, אז מה, מה כבר ההבדל. כדי לוודא שהוא באמת לא ייהנה, אני מחביאה את הכרית המתנפחת לנסיעה (וכמובן שולחת לו אסמס מתוזמן, חצי שעה אחרי שהם יצאו לדרך). היום הראשון באמת עובר נפלא, עד שמגיעה השעה 16:00. הילד רואה אותי בגן, וכמובן דורש את אבא. בכל יום אחר בשנה הוא לא יורד ממני לדקה, אבל פתאום היום הוא מחליט לפתח תסביך אלקטרה. אבל זה צפוי, זו ממש תגובה הגיונית, קראתי על זה במלא ספרי-הורות שקניתי. הרגשתי שאני מומחית וממש מבינה בנפש הילד, ולכן החלטתי לקנות לו בובה של קוף ולהגיד לו – מעכשיו, זה אבא. זה עבד. אחרי כמה שעות גם אני התחלתי לראות את הדמיון.

באיזשהו שלב החלטתי לראות בחוויה הזו הזדמנות להעצמה, הנה אני, אישה חזקה, גם עובדת, גם אימא, ואפילו מסוגלת להיות לבד. מיד הזעקתי את אימא שלי כדי שתראה כמה שאני עצמאית. ואם את יכולה להתפעל ממני תוך כדי שאת מרדימה את הילד, מה טוב. הוא פשוט לא ישן איתי, הילד. אני חושבת שזה בזכות האישיות המרתקת שלי. עובדה, אבי מרדים אותו בשניות. שוב עשיתי כל מה שכתוב בספרים. קראתי את "הלוחשת לתינוקות", ומיד הפסקתי לצעוק והתחלתי ללחוש – לך לישון כבר! הילד בתגובה החזיר לי ב"שב פה אימא, סיפור". העניין הוא שהחדר חשוך לחלוטין, אז אני נאלצת לספר את הסיפור היחיד שאני זוכרת בעל-פה – פלוטו. כשאני אומרת שאני זוכרת אותו בעל-פה, אני מתכוונת שאני פחות או יותר זוכרת שמדובר בכלב (נכון?) שברח מהבית (מאוד חינוכי) ופגש כל-מיני חיות מדברות בדרך (ריאלי). כשהילד אמר "עוד פעם" בפעם הרביעית, החלטתי לשנות  קלות את הגרסה. פלוטו לא רץ אחרי חבר הקיבוץ, אלא רץ ממש לגלגלי העגלה שלו, נדרס, מת, שלום על ישראל. תודו שעכשיו לפחות יש מסר. זה אמנם לקח רק ארבע שעות, אבל לאחריהן הילד סוף סוף נרדם, ואני התפניתי לתחביב העיקרי שלי, להירדם מול הטלוויזיה.

לילה שקט עבר על כוחותינו, מאוד שקט. ללא נחירות. לא ישנתי טוב כל-כך כבר שנים. למחרת בבוקר אפילו לא היה מי שתפס לי את המקלחת ויכולתי להתקלח לי בשקט, מקלחת-בוקר נעימה. תיאורטית. הילד בג'ט לג מאז המעבר לשעון החורף, והוא התעורר ב5:55. חמסה חמסה חמסה. הילד, לראשונה בחייו, התייצב בגן בשבע אפס אפס. הייתי בטוחה שנהיה ראשונים, אבל מסתבר שאנחנו לא היחידים עם ג'ט לג. כל ילדי הגן הגיעו היום בדיוק בזמן. כאלו אנחנו, דייקנים. גם אחר הצהרים אני מדייקת, מגיעה בדיוק בארבע. הגננת אומרת לי שאנחנו חייבים לקצוץ לילד ציפורניים, כי זה ממש מוגזם. גברת גננת יקרה, כשאת אומרת "אתם חייבים", למי את מתכוונת? אני לבד פה, נראה אותך מתמודדת עם וולברין הזה. בהיותי מומחית לחינוך ילדים, הצעתי לו שוחד תמורת הציפורניים. הוא ביקש שוקו. אני זורמת. חבל רק שאין אפילו כוס אחת לרפואה.

יש שני דברים שאני שונאת לעשות – לשטוף כלים ולמלא דלק. ואכן, לאורך שלושת הימים האלו מד הדלק ומפלס הכיור התקדמו בכיוונים הפוכים. מזל שלכיור אין נורה שנדלקת כשהמצב מתחיל להיות קטלני. לא ייאמן כמה זמן אפשר לנסוע עם הנורה דולקת. ממש כמו באותו פרק של סיינפלד, כשאת לומדת להירגע, יש בנורה הזו משהו אפילו משחרר. בכל-זאת, את נוסעת לבד בכביש חשוך, נעים שיש עוד נקודת-אור קטנה ברכב. חשבתי להיתקע בלי דלק, אבל אז נזכרתי שתעבורנה לפחות 5 שעות עד שהוא יגיע לחלץ אותי, אז עשיתי את המעשה ההגיוני היחיד, עברתי למוניות. בכלל, איבדתי כל צלם-אנוש חסכוני בימים האלו (מה תגיד עליי הדודה הפרסית). סליחה, אם הוא מבלה לו בפאבים באילת, אני לא יכולה לקנות איזה פטוצ'יני לארוחת צהרים? וקינוח? ואייסקפה? בערבו של היום השלישי, אחרי שאני והילד עלינו כל אחד ארבעה קילוגרמים ופיתחנו תופעות גמילה מטלוויזיה, הוא הגיע. תמו להם שלושת ימי ירח הדבש השנתיים שלי עם עצמי ועם הילד. שמחנו, היינו באמת מאושרים על האיחוד. התגעגעתם אליי, הוא שואל?
זה תלוי. הבאת מתנה?

לטורים נוספים של מיה בודאי-פרידמן:
אייפון בת מיה, לרפואה שלמה
הילד קיבל ווירוס בגן? שיחזיר אותו לשם!
הייתי בסינמה סיטי ושרדתי כדי לספר