מאת: נגה, יומן משפחה במדים

אז כותרת מהבוקר מאשרת לי סופית את מה שאמרו הודעות הווטסאפ השמועתיות מאתמול, שגעשו אצלי בנייד מכל מקום ועשו לי סערה בלב.

לא הצלחתי להרדם כל הלילה. מחשבות הזויות לא נתנו לי מנוח. והאיש שלי שגם ככה לא ענה לי, לא עזר להרגע. בסוף קבלתי רק הודעה קצרה: "הכל בסדר. אל תאמיני להודעות, הכל כרגיל. עד כמה שאפשר להתרגל לאזעקות כאן". ועם זה נרדמתי. המחשבות על השניות שיש לו לתפוס מחסה.

צוק איתן.

אני רק יכולה לקוות ולהתפלל שכך באמת הוא יהיה עבורנו. אני יודעת שאם יתנו להם, הם יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך. אני בטוחה בצבא שלנו. אני רק לא בטוחה מה יהיה בדרך ומה הצד השני מכין עבורנו.

אבל המחשבות… אוי, המחשבות לא מניחות לי לרגע. ואני מרגישה איך המתח שלי מצטבר לי בפנים. והנה עוד כותרת… מבצע ארוך ומתמשך. וכמה שאלות שזה מעלה לי… כמה ארוך? כמה מתמשך? כמה פצועים? כמה רקטות עוד יפלו? האם הם יגיעו גם אלי למרכז? והמחשבה הנוראה מכולן. זאת שלא מעיזים לחשוב. כמה הרוגים? ואפילו לא לדמיין שיש סיכוי כזה שהוא יהיה ביניהם. רק מלכתוב את זה כרגע רועדות ידי.

אני תמיד גאה בו על מה שהוא עושה. אבל יש רגעים שאני פשוט הרבה יותר מפחדת. הלא נודע הזה מפחיד אותי. וגם הבדידות. לבד בבית. הוא בתפקיד כזה שאף אחד לא יודע מה הוא עושה, אז אפילו תמיכה מהסביבה אין לי. כי הם פשוט לא יודעים… וגם במעט שאני יודעת אני לא יכולה לשתף. אז אני פוחדת לבד. וכאן אתכם. 

שותפות גורל

אתמול שוחחתי עם אשה שלא הכרתי בחיי. היא גרה בקיבוץ ממש צמוד לעזה. הקשבתי וכאבתי איתה את המציאות ההזויה שלהם. אני פשוט לא מצליחה להבין את זה. מדברת איתה ומבינה שחייבים לדאוג לחיים שלהם שם. זה לא יתכן. היה שם רגע נדיר של הקשבה והבנה הדדית. אני הבנתי את חייה על רקע הצבע האדום. והיא הבינה את חיי, אשת קצין לוחם.
שתינו, שלא מכירות, פתאום הרגשנו מן שותפות גורל. היא מצדה ואני מצידי.

שתינו מתפללות לשקט.
שתינו מפחדות עכשיו.

נגה

"יומן משפחה במדים" הוא דף פייסבוק חדש אשר כתבנו אודותיו לא מזמן כאן באתר. הדף חושף את סיפורן של משפחות קבע ואת המציאות היומיומית המורכבת והמרגשת, השונה כל כך מזו שמדמיינים לעצמם רבים מהציבור. בשיתוף פעולה עם הנשים שמאחורי הדף, נביא לכן כאן את הסיפורים הייחודיים של נשים דתיות המתמודדות עם חיי משפחה במדים.
לטור הקודם: כשאבא מתקשר בשבת